אקטואליה

הדף היומי (236). עוד קצת על הזיכרון הבדוי.

     על תופעת הזיכרון הבדוי כתבתי כבר לא אחת. הערב אני נדרש אליה שוב, בעקבות תגובה משלי, שלא הובנה כהלכה, בנוגע לסיפור משפחת עוז. אחרי שקראתי את דבריהם של פניה ודניאל, ושמעתי את דבריה של גליה בכלי התקשורת, הגבתי מתחת לפוסט הכואב של דניאל עוז, במלים הבאות: "וישנה גם תופעת הזיכרון הבדוי, שתוקפו הרגשי, אך לא העובדתי, כאמת גמורה, מפני שהוא נולד כדי לסגור פערים של כאב."

     היו א.נשים שפירשו את תגובתי זו, כאילו באה להטיל ספק, לפקפק או להכחיש את דבריה של גליה עוז. ולא לכך התכוונתי. לכן הוספתי, "לא כפרתי בזיכרונות של איש.ה מבין בני.ות המשפחה. מבשרי דיברתי. אני מכיר היטב את תופעת הזיכרון הבדוי, בהקשרים שונים, תודה לאל, ועוד אכתוב על כך." והנה סיפורי.

האח האבוד ובית היתומים

     נולדתי כבן בכור להורי, שניהם ניצולי שואה, ואני הראשון מבין ארבעה בנים. עם זאת, למן גיל צעיר מאד הרגשתי, שאינני הראשון במשפחה, שהיה לפניי עוד ילד, שמת בסמוך ללידתו. האמנתי בזה כול כך, עד שיום אחד, בהיותי כבר נער, הושבתי את הוריי אל שולחן האוכל. "ספרו לי על הילד שנולד לכם לפניי," ביקשתי.

     הם הביטו בי בתדהמה.

     "לא היה לנו ילד לפניך," אמר לי אבא, "התחתנתי עם אימא כשהייתה בת 20 ואני בן 21, ואתה בננו הבכור, פטר הורותנו. מניין בא לך הרעיון הזה?"

     "אני זוכר שסיפרו לי, שהיה לי אח לפניי, שמת," התעקשתי.

     "מעולם לא סיפרנו לך דבר כזה, מפני שזה לא היה," הבהירו הוריי.

     "אם כך ספרו לי איך כמעט מתי בלידה, איך יצאתי חסר נשימה מן הרחם, והמיילדת הכתה על ישבני פעם ופעמיים ושלוש, ולא נשמתי, הכחלתי, והיא כבר כמעט השליכה אותי לפח, ואז אימא זעקה 'לא, לא!' והמיילדת הכתה בי שוב, ואז פערתי את פי בבכי."

     אבי ואמי הביטו זה בזו נדהמים.

     "גם זה מעולם לא קרה," אמרו לי. "אמנם נולדת פג, בסוף החודש השביעי. במשקל קילו תשע מאות. נראית כמו רבע עוף, כזה קטן," הדגים אבי בידיו, "אבל מעולם לא היית בסכנת חיים."

     מהורהר עזבתי את השיחה עמם. וגם מבולבל. מבחינתי, שני הסיפורים הללו היו ודאות גמורה. איך הם יכולים לשבת מולי ולהכחיש אותם, תהיתי. אולי קשה להם להתמודד עם זה, אמרתי לעצמי.

     באותם ימים נסענו, חניכי וחניכות קן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, להשתלמות מדריכים בקלמניה. קלמניה היא חווה חקלאית שהוקמה בשנת 1927, בלב השרון, בין קלקיליה וטירה. משנת 1952 הפכה למרכז השתלמויות וסמינרים למדריכי נוער, שפעל במסגרת בית ברל. כיום פועלת במקום המדרשה לאמנות של בית ברל.

     קלמניה היא מתחם חסום, שיש בו כמה בתי רעפים בני קומתיים, שנדמים לי כיום, ממרחק השנים, כבנייה טמפלרית. החצר הפנימית מלאה בשיחים ובעצים, וגם מסביבה הכול ירוק. אך בהגיענו בטיולית לקלמניה ראיתי את גג הרעפים האדום של המבנה המרכזי, ואמרתי לגילת, חברתי מנוער, "הגענו לבית היתומים. אני זוכר את המקום הזה."

     גילת הביטה בי מופתעת. היא ידעה שאני הבן של הוריי, מרמת השרון. אבל בלבי ידעתי: אני באתי מבית היתומים הזה, בקלמניה. 

     למותר לומר, שמעולם לא היה שם בית יתומים.

     סבתי המנוחה מתה בהיותי בן שש. היא נדרסה על ידי קטנוע בערב פסח, בשעה שהלכה ברגל מרחוב וולפסון בתל אביב לדוכני הירקות של התחנה המרכזית הישנה, לקנות מצרכים לחג. לי סיפרו שעלתה לשמיים. בן שש הייתי.

     אחרי השבעה אבא חזר הביתה עם תיק עור גדול, של נשים. הוא הטמין את התיק הזה במקום שבו היו מחביאים פעם סודות משפחה, בתחתית ארון הבגדים הגדול בבית, ארון עץ עם ארבע דלתות, באחת מהן הייתה קבועה המראה הגדולה, ואמר לנו, "ילדים, בזה אסור לכם לגעת."

     כמו שקורה עם סודות משפחתיים, חיכינו אחי ואני לערב אחד שבו יצאו הוריי מן הבית, רצנו אל ארון הבגדים, שלפנו מתחתיתו את תיק העור הזה, ושפכנו את תוכנו על הארץ.

     מן התיק התגוללו המון צילומים בחום סיפיה. עברנו על כולם. ניבטו מהם פני אנשים שלא הכרנו. אך תמונה אחת לכדה את תשומת לבנו, מפני שזיהינו את העומדים בה: אבא שלנו, אחיו, דוד ישראל, וסבא יוסף וסבתא יפה המנוחה, כולם לבושים בחליפות ובעניבות, עומדים יחד על גזוזטרא ארוכה, יפהפיה, שעמודים מגולפים מחזיקים את הגג מעליה, וברקע הרים מושלגים ועצי אשוח.

     עברו שנים. במוצאי יום כיפורים אחד, כשהייתי כבר עלם, זמן טוב לווידוי על חטאים, פניתי בסעודה המפסקת לאבא שלי. 

     "אבא," שאלתי אותו, "למה הסתרת מאתנו כול השנים, שאתה ודוד ישראל וסבא וסבתא גרתם בבית אחוזה מפואר?"

     "מה?" השתומם אבא, "על מה אתה מדבר? גרנו בעיירה נובוסליץ, בצריף, ואחרי כן באוהל במעברה של רמלה!"

     "על תמונה שראינו בתיק התמונות של סבתא."

     "אה, ממזרים, אז בכול זאת פתחתם אותו," אמר אבי. "לכו והביאו הנה את התיק."

      כך עשינו. ואז אבא עבר על התמונות עד שהחזיק בידיו את התמונה המדוברת. "זה?" שאל, ואז פרץ בצחוק לבבי, "בחייך, אילן, זה צולם על רקע בד מצויר בבקתה של הצלם הרומני, בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב."

     אני חייכתי. אבל לבי הוכה אז. בהיותי בן הדור השני לשואה, במשפחה שמעולם לא דיברה על הקורות אותה, אמי המנוחה אפילו הייתה סוגרת את הטלוויזיה בערב יום השואה, כדי שלא תצטרך לצפות בשידורים, לא ידעתי דבר על תולדות הוריי. גדלתי בתוך חור שחור של שכחה, של אימה, של אבדן. ולכן, גם לא היה לי בסיס לבנות עליו את זהותי.

     אט אט, אחרי גילוי התמונה ההיא, התחלתי רוקם לי עבר משפחתי. למשל, כשהכנתי את טקס יום השואה לקן הנוע"ל, עברתי בספריית בית הספר על ספרי שואה. באחד הספרים מצאתי תמונה של פעוט יהודי בבגדי פסים, עומד ומרים את ידיו, על בגדו טלאי צהוב, והוא משקיף בעיניים עצובות על העולם, מבעד לגדר התיל המקיפה את המחנה.

     ליד התצלום ההוא היה שיר. "מוישל'ה בן הארבע," או משהו כזה. 

     אני, שידעתי שאבא שלי היה פעוט באותו גיל בערך, בשואה, בגטו מוגילב, ראיתי בו מיד את אבי. וגם את עצמי. ברגע זה, גם צפה ועלתה בי, מנבכיי הנשייה, שורתו הראשונה של השיר, וכך גם מצאתיו דרך גוגל:

     משהל'ה מאושמיאני

     שם פרח

     שם פרח מעבר לגטו פורח,

     מבין הגדרות הוא אלי משוחח:

     משה'לה משה'לה מה לך פה?

     בוא אלי, בוא.

*

     במשך שנים ידעתי. משה'לה הוא אני. אני משה'לה מהגטו, שרואה בעיניים כלות את הפרח פורח מעבר לגדרות הגטו, ואינו יכול להגיע עדיו.

     ואז, באותן שנים, נכנסתי יום אחד לחדרי. בן חמש עשרה הייתי. ופתאום עלתה מחשבה בדעתי. מה היה קורה, לו הייתי מוצא כעת על מיטתי ילד מת. הממ… הרהרתי לעצמי. הייתי זורק אותו, כדי שאוכל לישון.

     מחשבה מעניינת, אמרתי לעצמי.

     נטלתי לידי עפרון ומחברת, ובן-רגע כתבתי את השיר הראשון שפרסמתי בחיי. "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי." פרסמתי אותו בעיתון בית הספר שלמדתי בו, תיכון רוטברג ברמת השרון. בעקבות השיר הוטל עלי חרם בית ספרי, היועצת הוותיקה של התיכון ביקשה לשלוח אותי לאבחון בתחנה לבריאות הנפש, והיועצת הצעירה ממנה פשוט הצילה מזה את נפשי:

כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי


יֶלֶד מְכֻוָּץ שֶׁבִּטְנוֹ נְפוּחָה שׁוֹכֵב עַל מִטָּתִי.
עֵינָיו נִשְׁפָּכוֹת לְאִטָּן, בְּשַׁלְוָה בִּלְתִּי מְשֹׁעֶרֶת.
זְבוּבִים טוֹרְפִים אֶת קְצוֹת שְׂפָתָיו הַחִוְרוֹת וְעָפִים אֶל תּוֹךְ
שְׂעָרוֹ. קָשֶׁה וְסָבוּךְ וּמְדֻבְלָל.
 
לִישֹׁן יַחַד עִם יֶלֶד מֵת זֶה לֹא קַל.
 
יֶלֶד זָר שׁוֹכֵב בְּמִטָּתִי וְיֵשׁ חֲמִיצוּת בָּאֲוִיר וְרִקָּבוֹן מִתְקַדֵּם.
דָּמוֹ נִקְרָשׁ כְּתָמִים גְּדוֹלִים עַל מַצָּעַי.
 
חֲבָל לִזְרֹק יֶלֶד מֵת שֶׁיִּטָּרֵף בָּרְחוֹבוֹת.
אֲבָל כְּבָר מְאֻחָר, אֲנִי עָיֵף, צָרִיךְ אֶת מִטָּתִי
וּכְלָל אֵינִי מְסֻגָּל לִישֹׁן עִם יֶלֶד זָר מֵת בְּחֵיקִי.
 

     הילד המת חזר אלי מאז פעמים רבות. בשירים, בסיפורים שמעולם לא פרסמתי. לא אחת ראיתי אותו קשור לסלע, במצוק נישא, ועיט אחד בא מדי יום ומנקר את קרביו. 

     באורח-פלא, הילד הזה תמיד שב ומצמיח את גופו מחדש. זאת, רק כדי לחיות עוד יום, כדי שהעיט יבוא וינקר שוב את קרביו.

     זה כוחו של הזיכרון הבדוי. הוא עולה מתוך תהומות של שכחה, של כאב, של אבדן. תקפותו היא רגשית, לא עובדתית ברמת עובדות המציאות, שניתן לאמתן או להפריכן, אלא רגשית, במקום שבו אין לאף אדם זכות לומר אם אמת או כזב הדבר.

     כי הזיכרון הבדוי הוא אמתי לא רק משום שהוא נתפס ככזה אצל האדם שבקרבו נוצר, אלא משום שהוא עונה על צרכים רגשיים, בדרך כלל קשים מנשוא, ואותם אין להכחיש לעולם. הם אמת לאמתה.

     בורות הכאב והשכחה הללו, המולידים מתוכם את הזיכרון הבדוי, הם, לפחות אצלי, גם מקורות היצירה. הם הסיבה העמוקה ביותר לכך, שרוב יצירתי קשורה בעבר של משפחתי, שאני טווה ומדמיין אותו כול חיי, מלקט עובדות וסיפורי משפחה וטווה מסביבם עלילות, בעבר של עמי, שאני מלקט ממנו דמויות שכוחות ומרתקות, ומְערֶה אליהן את עולמי ואת נפשי.

     לכן, אני האחרון שיפסול את הזיכרון הבדוי. הוא הוא המקום שממנו נובעת רוב יצירתי.

     אינני יודע, אינני יכול וגם אין זה מענייני לבחון את קפלי הזיכרונות במשפחת עוז. זו משפחה יקרה, אהובה עלי על כול בניה ובנותיה. ואם אתם רוצים לדעת למה, גם כאן יש סיפור.

     כשהייתי מדריך בנוער העובד והלומד פגשתי, בסמינר מדריכים בכפר החורש, כמדומני, חבר ושמו פָפי, אסף, מקיבוץ גבעת ברנר. אסף ואני התיידדנו, ומקץ שיחה אחת או שתיים זרק בי מבט, ואמר לי: יש לי מישהי להכיר לך. אני בטוח שתתחברו. קוראים לה פניה, היא מחולדה, והיא לומדת אתי בבית הספר האזורי בגבעת ברנר.

     פפי נתן לי את כתובתה של פניה, ואני לתומי שלחתי לה מכתב לקיבוץ.

     מאז התכתבנו במשך זמן לא רב. יום אחד כתבה לי פניה, שהיא עומדת להגיע מחולדה לרמת אפעל, לסמינר מדריכים. השבתי לה שאבוא לשם במיוחד כדי לפגוש בה. 

     הייתי סקרן מאד.

     נסעתי במיוחד מרמת השרון לרמת אפעל. נכנסתי בעד השער, שאלתי היכן מתקיים הסמינר, ניגשתי לחדר ופתחתי את דלתו. ישבו שם כשלושים נערים ונערות במעגל מסביב למנחה. הבטתי רגע מסביבי, ובלי שום שהיות או היסוס ניגשתי לנערה אחת, צנומה, שעיניה הירוקות יקדו מתוך פניה.

     "את פניה, פניה עוז," אמרתי.

     "נכון," השיבה, "ומי אתה?"

     "אני אילן שיינפלד."

     יצאנו החוצה. דיברנו. אני לא זוכר מה קרה, אבל אחרי כן ניתק בינינו הקשר למשך שנים רבות. 

     אני לא ידעתי אז מי זה עמוס עוז, לא ידעתי שפניה היא בתו. ידעתי רק שפניה עוז היא חברת עט שלי, ושחדלה מלכתוב לי. אין לי מושג עד היום למה. אולי הבכתי אותה, או משהו.

     זה כול בסיס האהבה שאני רוחש למשפחת עוז. זה, ו'מיכאל שלי,' וחנה גונן, וההקדמה למהדורה החדשה של 'מיכאל שלי,' שכתב עמוס מקץ ארבעים שנה, ו'מנוחה נכונה' ו'הר העצה הרעה,' והסיפורים מהקיבוץ, ועוד.

     אני האחרון שאשפוט מישהו.י מבני.ות המשפחה הזאת, שבגלגול אחר, מי יודע, אולי עוד הייתי מוצא את עצמי חלק ממנה.

     אני אוהב את כולכם.ן, שמח בכולכם.ן, בנוכחותכם.ן בתוך חיי, דרך הפוסטים, התגובות, וגם דרך הכאב. היו חזקים, כולכם, ודעו שרבים ורבות כמוני אוהבים אתכם. את כולכם.ן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

2 תגובות

  1. אילן שלום,
    WOW זה לא אמיתי….
    כשקראתי את שירו של מוישל'ה מאושמאני במקראות כתב ב' ידעתי שאני כתבתי את השיר הזה!
    תכף ידעתי אותו בע"פ ומאז אני מרבה להזכר בו, ולא רק ביום השואה.
    בגיל יותר מבוגר הבנתי שמוישל'ה בטח כתב את השיר ביידש, פולנית או שפה אחרת אבל כנראה לא בעברית.
    שנים הייתי בטוחה שמאושני הוא שם משפחתו של מוישל'ה וגם החלטתי (או מצאתי באינטרנט) כי הוא היה בגטו לודז' (העיר ממנה סבתי עלתה עם משפחתה בתחילת שנות ה-30. והגטו בו כנראה מצאה אחותה הגדולה את מותה בזמן המלחמה).
    חיפוש נוסף באינטרנט השנה האיר את עיני ונראה כי היתה עיירה או איזור בשם •אושמיאנה (Oszmiana)
    יידיש: אושמענע; בלרוסית: Ashmyany; רוסית: Oshmiany – בבלרוס ואולי םולין והיה גם גטו בשם זה וכנראה שם חי מוישל'ה.
    שכנראה היה השפיע וחי בעוד כמה ילדים… יהי זכרו ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button