אקטואליה

ההיסטוריה חוזרת. הלקח לא נלמד.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (90).

     הבוקר, כשהתקשרתי לאבא שלי בן ה-85 לשאול מה שלומו, נשמע לי מותש ומדוכדך. שאלתי אותו לשלומו, והוא לשלומי. אמרתי לו, שאני מאד מוטרד ממה שקורה באוקראינה ומתקשה לעבוד בשל כך. הוא נאנח.

     "אם ככה אתה מרגיש, מה אני יכול להגיד?" אמר, "הכול צף ועולה לי למעלה, כול מה שקרה בילדותי. גרמניה נכנסה, כבשה את הכול, והעמידה קצין גרמני עם חיילים אוקראינים ורומנים. את השאר אתה כבר יודע."

     כן. אני יודע. הרי נסעתי לעיירת הולדתו נובוסליצה, אשר בבסרביה, מקודם לכתיבת ספרי "כשהמתים חזרו." יחד עם קבוצה מניצולי העיירה ובניהם ובנותיהם נסעתי לשם, חיפשתי לשווא אחר בית המשפחה, עמדתי והתפללתי קדיש מעל קבר האחים, שבשבת 7 ביולי 1941, במשך שלושה ימים, טבחו החיילים הרומנים והטילו לתוכו כ-800 מיהודי העיירה.

     אחרי כן הלכתי אל בית העלמין הישן וחיפשתי אחרי קברות סבא וסבתא רבא שלי, שלמה ושרה. כיוון שלא מצאתי אותם נעמדתי באמצע בית העלמין, ביקשתי מהם ומכול הנוכחים שם סליחה בקול והתפללתי את תפילת הקדיש לעילוי נשמתם. ואז, מבלי לדעת מה אני עושה, התכופפתי, נטלתי לידי בקבוק בירה אוקראינית שהתגולל בחצר בית העלמין, ומילאתי אותו בעפר.

     הבקבוק הזה, כך נשבעתי, ילווה אותי עד יום מותי.

     אותו בקבוק, עם עפרו של בית העלמין היהודי מנובוסליצה, ניצב כעת על שולחן הכתיבה שלי, בתובל בגליל. הוא שהניע את עלילת ספרי, "כשהמתים חזרו," המספר על תחיית המתים בזכות הטמנת העפר הזה על קברות המשפחה בגליל.

     אני זוכר היטב את הסיפורים על ילדותו של אבי במלחמת העולם השנייה. את גירושם מן העיירה, את צעדות המוות שצעדו בהן סבתי ושלושת ילדיה עד גטו מוגילב, את בית היתומים היהודי, שסבתי השאירה שם את שלושת ילדיה כדי ללכת לחפש לעצמה עבודה ואוכל. אני זוכר את שובה עם ליל אל בית היתומים, אז ראתה כלב אוכל את גופת בתה, וכשהתפרצה פנימה אמר לה השומר במקום שדודי צביקה אף הוא מת, ונקבר בקבר אחים ילדים שמילאו בסיד, בחצר. אז חטפה סבתי את אבי בידיה ונסה אל פתח המקום. כאשר שאל אותה השומר לאן היא לוקחת אותו, ענתה לו, אם נגזר עליו למות, לפחות ימות בידיי.

     כך הצילה סבתי את אבא שלי, שכבר היה חולה בטיפוס. בזכות המעשה הזה נולדתי אני.

     מראות המלחמה של רוסיה באוקראינה מציפים את הסיפורים האלה, אצל אבא שלי, ניצול שואה בעצמו, וגם אצלי, כבן הדור הראשון לניצולים. הם מטרידים את כול מי שעבר את השואה או חווה את מוראות המלחמה ההיא. אבל יותר מכול, הם מחרידים את הוודאויות הבסיסיות ביותר שחיינו עמם מאז ועד כה: יציבות מדינית, שלום בין אומות, ביטחון כלכלי, חברתי ואישי, גלובליזציה פורחת ושמיים פתוחים.

     אמנם, כול השנים הללו, מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה ועד כה, התחוללו ומתחוללות מלחמות בעולם. כך מלחמת האזרחים העקובה מדם בבוסניה, כך המלחמות באפריקה, המלחמות בעירק ובאפגניסטן. אבל המלחמה שפתח בה פוטין כלפי אוקראינה מחרידה את לבות הרבים, מפני שהיא מתרחשת בלב אירופה, היא מעשה תוקפנות של דיקטטור, המפר את הבריתות וההסכמים שנחתמו בין ארצו לבין אוקראינה וגם בינה לבין מדינות אירופה, ופוגע במתכוון בסדר העולמי. ברצונו להרתיע את מדינות ברית נאט"ו מהתערבות במלחמה הוא גם מאיים עליהן בנשק גרעיני, ובזה מקרב את העולם למלחמת עולם שלישית. בו-בזמן, הוא מטיל לכלא את מתנגדיו ואת המפגינים נגדו, סוגר את כלי התקשורת החופשיים שעוד נותרו ברוסיה ועומד בפני הטלת משטר צבאי על ארצו.

     בצעדיו אלה, בתוך ארצו ומחוצה לה, מערער ולדימיר פוטין את יציבות העולם כולו, הורס את עתיד האזרחים הן ברוסיה והן באוקראינה ומבצע באוקראינה פשעי מלחמה. מיום לחימה אחד ממשנהו, מהצהרה להצהרה, הוא גם מבהיר שלא ייסוג בו מכוונותיו. רק היום הודיע, כי מטרות הפעולה של רוסיה באוקראינה – פירוזה ומעמדה הנייטרלי – יושגו בכל מקרה, והוסיף כי הניסיונות של קייב לעכב את המשא ומתן יביאו לכך, שמוסקבה תוסיף דרישות נוספות.

     נחישותו של פוטין, העובדה שכפי הנראה המתקפה הרצחנית שלו הייתה לפחות מתואמת עם סין, הפגיעה המזעזעת שלו בחיי אדם באוקראינה ואיומו על מדינות המערב בנשק גרעיני, מלמדים כי לא ייסוג בו, אלא אם כן יגיבו נגדו מדינות המערב בכוח צבאי. לכן, לאמתו של דבר אנחנו כבר מצויים בפתחה של מלחמת עולם שלישית.

     כול יום שעובר בו שיירת המשוריינים וחילות האספקה והתותחים של רוסיה עומדת באוקראינה, מבלי שתופצץ בידי בעלות הברית, הוא יום המקרב אותנו לטבח באזרחי אוקראינה, ולתשלום מחיר נורא בחיי אדם על שאיפותיו של פוטין לכוח. הפגיעה הנוראה הצפויה באזרחי אוקראינה ובעולם כולו תיפתר רק באחת משתי דרכים – מתקפה של בעלות הברית על צבא רוסיה באוקראינה, או התנקשות בחייו של פוטין.

     זו מפת הברירות העומדת בפני העולם החופשי. ואם לא ינקטו אומות העולם באחת משתי הברירות האלה, אכן לא למדנו דבר מן ההיסטוריה, ואנו עתידים לשלם מחיר כבד עוד יותר על כך.

     בתוך כך מתבלט ניסיונה של ממשלת ישראל להלך בין הטיפות ולשמור על קשרים טובים עם רוסיה ועם אוקראינה גם יחד. מה שנדמה כפרי מחשבה מדינית מושכלת אינו אלא חרפה מוסרית. ישראל, שהוקמה על שרידי החורבן של הקהילות היהודיות באירופה, שפליטיהן נהדפו על ידי שלטונות המנדט הבריטי כשהתדפקו על שעריה והוגלו לקפריסין, אינה יכולה לעמוד מנגד למול משבר הפליטים הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ודאי שאינה יכולה לקצוב ערבויות על ראש כול פליט או פליטה אוקראינים שייכנסו לארץ.

     שרידותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי אינה תלויה בחופש הטיסה שלה בשמי סוריה, אבל היא תלויה בהחלט בעמידתה המוסרית למול התפרצות הרוע המשחית והממית של פוטין בלב אירופה. פוטין מוליך את ארצו ואת עצמו לאבדון. הוא לא ישרוד בשלטונו. אבל ישראל חייבת להבטיח כי תשרוד גם אחריו. והיא תשרוד לא רק מכוח עליונותה הצבאית במרחב, אלא גם ובעיקר מכוח עליונותה המוסרית.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button