זה בטח סוג של מאכל צרפתי, מונדיאל, לא?

הקשר היחיד שהיה ביני לבין כדורגל בחיי הוא, שפעם שכבתי עם כדורגלן. הוא היה גבוה, שרירי וגמיש גוף, בארון והיסטרי לגמרי. זה קרה לפני שנים. אין לי מושג מה שמו או מה קרה איתו מאז. בינתיים יצאו מן הארון כדורגלנים וספורטאים אחרים בליגות שונות בעולם, אבל אני נותרתי עם מבוכתי הגמורה למול כדורגל, כדור-סל, כדור-יד, כל כדור שהוא, מלבד הכדורים שאני לוקח לפני השינה.

מעולם לא הבנתי את חוקי המשחק בכדור. כשהייתי נער, והמורות התחננו בפני חבריי לכיתה שיצרפו גם אותי למשחק, מינו אותי למחליף שלישי למגן ימני, או שמאלי, מי זוכר. כך הבטיחו שלעולם לא יגיע תורי לשחק. באימונים הייתי רץ בחדווה במגרש, מנופף בידיי לכל עבר. לא הצלחתי להבין מה זה 'יד,' ואי הבנתי את החוקים הגיעה עד כדי כך, שכל אימת שהעלו אותי על המגרש היו קושרים את ידי לצידי גופי בליפוף של חגורה או של חבל, כדי שלא תזוזנה מבלי משים ותפסולנה את המשחק. נשבע לכם שכך זה היה.

יום אחד העלו אותי למשחק, ומכיוון ששוערו האגדי של בית הספר, בן כיתתי אילן שוורצבורד, היה כה שאנן לקראתי, אחרי הכול, אחד שידיו קשורות מצידי גופו והוא רק מגן שלישי ימני, או שמאלי, שבקושי יודע לבעוט בכדור, לא עלול להזיק לו – עד שיצא מבין קורות השער, ואני, אינני יודע עד היום איך אירע הדבר, תקעתי לו גול.

חברי קבוצתי ההמומים הקיפו אותי וטפחו על שכמי. זו הייתה טפיחת השכם היחידה שזכיתי לה כל ימות נעוריי. ואילן שווצבורד? הוא השתרך נכלם ועצבני אחרינו, בתום ההפסקה הגדולה, חזרה אל בית הספר, וכל הדרך טען שזה לא היה שער אמיתי, או חוקי.

לכן, כאשר קיבלתי את השאלות המנחות לפוסט השבועי של פרלמנט האבות, בהיתי בהן כמו אידיוט. מי שלוש הקבוצות שאתה מהמר שיגיעו למקומות 1-3? למה דווקא עליהן הימרת? האם ואיך אתם מתכוונים להכניס את הילד שלכם לעולם הכדורגל? כמה זמן משפחה אתם מתכוונים להקריב לטובת המונדיאל?

הדבר הראשון ששאלתי הוא מה זה בכלל המונדיאל. החבר'ה אמרו לי, שזה שבוע הגאווה, אבל נמשך חודש, ובמהלכו מדי ערב 22 גברים מיוזעים קופצים איש על רעהו אגב משחק בכדור. זה נשמע לי לא רע. אבל האמת היא שאין לי מושג מדוע 22 זכרים עתירי טסטוסטרון משחיתים את ימיהם באימונים מפרכים רק כדי לבלות ערב אחר ערב בריצה אחר כדור במגרש רחב ידיים. אני מעדיף בזמן הזה לשחק עם בניי במטבח, לקרוא להם סיפור, לקרוא בעצמי ספר או לכתוב אותו.

בשבועות קניתי להם סנדלים חדשים בחנות במושב בני ציון-בצרה. יצא שראיתי שם מיני כדורגל, וקניתי להם שני כדורים, אחד לכל אחד, שיהיו להם כדורים לרוץ אחריהם. לתדהמתי, מיד כשיצאנו מן החנות החלו לבעוט בכדור, צוהלים בקולי קולות.

הבטתי בהם נדהם, ואמרתי לעצמי שהולך ומתקרב הזמן, שבו יגלו, שאבא שלהם לא רק שאינו מבין דבר במשחקי כדור, הוא גם מתעב אותם. ומכיוון שאין סיכוי שילמדו אותי לשחק כדורגל, או, לחליפין, יתקנו לי את הצעד-וחצי, שלא הצלחתי מעולם לעשות בתיכון, יצטרכו למצוא להם דוד או חבר בן גילם לשחק איתו בכדור.

בעבורי המונדיאל, וכל אליפות אחרת הכרוכה בריצה אחר כדור, תישאר סוג של קוריוז.

ואם הם ירצו בבגרותם לצפות בזה בטלביזיה, ירחם השם, אני אסגר בחדר שאבנה לי בתוך ביתנו הקט, רצוי עם בידוד רעש, או אברח מן הבית ואותיר אותו להם ולחבריהם, שיצפו פה יחד ב 22 גברים מיוזעים רצים אחרי כדור, ויצרחו ויצווחו להנאתם 'סל! סל!' או 'גול! גול!' שעה שאני אשב במרחק בטוח, באספרסו בר, למשל, ואכתוב שירים.

אז אם לחזור לשאלות שנשאלתי, לא הימרתי על שום קבוצה במונדיאל, מפני שאינני יודע אפילו את שמותיהן. אני גם לא מהמר על שום דבר לעולם, מפני שחינכו אותי נגד הימורים מסוג כלשהו. את בניי לא אכניס לעולם הכדורגל. אשתדל להכניסם לעולם המוסיקה והספרים, עולם החיות ועולם הגדג'טים, בקיצור, לעולם הגדול. את הכדורגל שיגלו בעצמם. ואת זמן המשפחה שלי אינני מקריב בשום זמן ובשום צורה בעד שום דבר אחר. זהו הזמן המקודש לי ולילדיי. ואוי למי שאפילו מנסה לקלקל לי אותו. חבל על הזמן.