המשפחה מתרחבת. או נא להכיר: בודי. החבר הדמיוני של בני מיכאל.

"יש לי חבר טוב, קוראים לו בודי. הוא עובד במגדל שלום ואני עובד איתו שם." כך הכניס מיכאל למשפחתנו את בודי, לפני יומיים בסך הכול, אבל זה נראה כאילו היה כאן תמיד. משום שמדי יום נוספים לו אפיונים ותכונות. "בודי גר עם חבר שלו," סיפר לי אתמול.

"איך קוראים לחבר שלו?"

"בודי בודי בודי," אמר מיכאל. "ויש לו ילדים."

"מה, באמת? איזה יופי, ואיך קוראים להם?" שאלתי.

כאן כבר יצר מיכאל תרבות הגאים וצלילים, שכולם נובעים מ'בודי,' ואינני יכול לחקותם.

היום הוא סיפר לי, שלבודי יש כובע בתיק, והוא לוקח את התיק איתו לעבודה.

רק היום הבנתי, שהמשפחה התרחבה. למיכאל יש חבר דמיוני משלו.

דניאל רק שמע, שלמיכאל יש חבר טוב ושמו בודי, ומיד אימץ אותו גם לו, והחל לטעון, שגם לו יש חבר בשם בודי. וזה משהו שעוד לא שמעתי, שאח תאום אחד מאמץ את החבר הדמיוני של אחיו. אבל אותי זה לא מפתיע, ממש כמו אימוץ המשאלה לכתוב ספר כמו אבא. אתמול או שלשום מיכאל ביקש, שאלמד אותו לכתוב ספר, והיום ביקש זאת דניאל.

על פי המאמר של ליטל רוזנשטיין על חבר דמיוני, שקראתי הערב, המצאת חבר דמיוני בגיל מוקדם מעידה על יצירתיות אצל הילד ועל התפתחות שפתו. זה לא מפתיע אותי. ברור לי שמיכאל יצירתי מאוד. הוא ממילא כבר מזמן ממציא סיפורים. ואם הוא כבר מבקש ללמוד את האותיות, לכתוב ולקרוא, בגיל שנתיים ושמונה חודשים, הוא כבר מוכן לזה.

אתמול סיפרה לי חברתי נועה כיצד לימדה ילד לקרוא ולכתוב. היא שמה את אותיות האלף בית על שולחן השרטוט שלה, ועליהן נייר העתקה שקוף, והזמינה את הילד לצייר את האותיות. אני חושב שכך אעשה כבר ממחר. עד כה ניסיתי רק את שיטתו של גלן דומן, מן הספר 'למדי את תינוקך לקרוא.' הראיתי להם קבוצות מילים על בריסטול. אבל אני לא רואה בזה טעם. הילדים לומדים וסופגים מסביבתם אוצר מילים מדהים ומתרחב מדי רגע, ובכול יום מפתיעים אותי מחדש.

הערב, כשחזרתי מהסדנה בסביבות תשע וחצי, הם עוד היו ערים ורק חיכו לי. נפרדתי מאבא, ששמר עליהם, והתיישבנו אל השולחן, לארוחת לילה ולצפייה מאוחרת בסרטונים לפי בחירתם. אחרי "אין אין אין חגיגה בלי עוגה," שהוא רק המתאבן, כמו הפופקורן לפני הסרט ובמהלכו בבית הקולנוע, פנה אלי דניאל. "אני רוצה פיל."

"איזה פיל?" שאלתי, "סרט על פילים?"

"כן," השיב.

חיפשתי בגוגל סרטים על פילים, בחרתי אחד קצר, על פילים הבאים לשתות מים מנהר, והתחלתי להראותו להם.

"לא, לא כזה," הסביר לי דניאל, "פיל חיים."

"מה זאת אומרת פיל חיים?" שאלתי.

"איש שקוראים לו חיים," התערב מיכאל.

הבטתי בשניהם, המום, ואז פשוט הקלדתי בגוגל "פיל חיים." מיד עם עליית תוצאות החיפוש ראיתי ברשימת הסרטונים "הדוד חיים." פתחתי את הסרטון. זה היה "דוד חיים והפיל." בינגו.

הפעלתי את הסרטון. הילדים צפו בו רגע, ואז נכזבו.

"לא, לא זה!" קרא דניאל, "פיל חיים!"

"זה הסרט על הפיל ודוד חיים," אמרתי לו.

"לא, פיל גדול גדול, בובה," הסביר לי.

חיפשתי שוב, והגעתי לסרט המלא של הדוד חיים. הפעלתי אותו, ואכן, בסצנה הראשונה או השנייה נכנסת לבמה שחקנית בתחפושת של פיל, ושני בניי צהלו לקראתה.

נדהמתי מזה שהם ידעו בדיוק מה הם רוצים לראות, והדריכו אותי לזה.

"מאיפה אתם מכירים את הסרט הזה, מהגן?" שאלתי אותם.

"כן," השיב מיכאל, מרוכז כול-כולו כבר בסרט.

היה לי קשה לנתקם ממנו כדי ללכת לישון. אבל כשראיתי שאורכו 58 דקות, אמרתי לעצמי שיש גבול לכול דבר. תיכף אחת עשרה בלילה, וגם אני כבר משתוקק ללכת לישון.

השלב הזה, של דיבור, דיבור עשיר ומלא, מתרחש, כך נדמה, במפתיע. אני מדבר אל מיכאל ואל דניאל מאז הולדתם כאל בוגרים. מסביר להם דברים שאני עושה ותופעות בעולם. אבל לשמוע אותם פתאום אומרים על עצמם "אני ילד טוב" ו"אני ילד אחראי," או לשמוע את מיכאל אומר לי, כשאני מסביר להם שאני מסיר את השומן מעל מרק העוף, פתאום, את השאלה "איפה אימא שלך?" זה פשוט מצמרר. עניתי לו, שאימא שלי הייתה עייפה מאוד, והלכה לישון לתמיד.

מאוחר יותר בלילה, כשכבר שכבנו במיטה, הוא דפדף כהרגלו בתמונות בסמרטפון שלי, והגיע לתמונה של סולטן, החתול שהיה לנו.

"תראה, אבא, חתול!" התפעל.

"כן, זה סולטן, זה חתול שהיה לנו פעם. אתם זוכרים אותו?"

"לא." אמר מיכאל.

"הוא חתול רע. אני לא אוהב אותו," הוסיף דניאל.

"הוא באמת היה חתול רע. הרבה פעמים הוא שרט אתכם כשהייתם תינוקות," אישרתי.

"איפה הוא?" התעניין מיכאל.

"הוא היה מאוד חולה, וטל הרופא שלח אותו לישון לתמיד," הסברתי להם.

"למה?"

"כי הוא היה מסכן. הוא היה מאוד חולה. התנפחה לו הבטן כמו כדור," הוספתי. "אז טל הרופא אמר שצריך לתת לו לישון."

הם לא שאלו שאלות נוספות.

דבר אחד ברור לי. אם מיכאל שאל הערב איפה אימא שלי, בקרוב מאוד הוא ישאל איפה אימא שלו. זה הסימן למהר להכין להם את ספר הילדים שכתבתי להם, על נסיבות הולדתם.

קצב ההתפתחות שלהם מהיר יותר מקצב ההתנהלות שלי בעולם. טוב שהם מזכירים לי את זה לפעמים.

לילה טוב.