אתמול, כשלא יכולתי לכתוב עוד, התיישבתי להכין לעצמי כרטיסיות עבודה. זה זמן רב שסחבתי איתי בתיק כרטיסיות וחומר מצולם מספרי התחקיר שקראתי, מספריים וסלוטייפ, אך לא מצאתי את הזמן לסיימן.
תהליך הכתיבה שלי כרוך בשני סוגי תחקירים. האחד אינטלקטואלי, האחר רגשי. את התחקיר העיוני-אינטלקטואלי אני מקיים הן בספריית האוניברסיטה, שם, ברגע שאני יודע מהו נושא כתיבתי, אני מחפש ספרים ומאמרים בכתבי-עת בנושאי הכתיבה שלי. התחקיר השני הוא רגשי. והוא תהליך מתמיד, הכרוך בהרחבת המנעד הרגשי שלי דרך טיפול, ובשימוש בכול מצב רוח או רגש שאני נתון בו כדי להעבירו לדמויותיי.
כאשר אני קורא ספר לצורך תחקיר אני מסמן בו בעט ובמרקר קטעים חשובים לי, וכותב הערות בשוליים. זו הדרך היחידה שאזכור אחרי כן מדוע קטע זה או אחר עוררו את תשומת לבי אליהם. אחרי שאני מסיים את קריאתם של ספרי התחקיר אני עובר עמוד אחרי עמוד ומצלם את כול העמודים שסימנתי בהם משהו.
אז מגיע תור המספריים. אני גוזר את הקטעים החשובים לי, מדביק אותם בסלוטייפ על כרטיסיה, וכותב בראשה את הנושא שלה.
כשאני מסיים להכין כרטיסיות מכל חומרי התחקיר שלי, אני מסדרן בתבת כרטיסיות עם חוצצים, לפי נושאים ו/או רצף הכתיבה.
מרגע זה אני נושא אתי את הכרטיסיות האלה לכול מקום. זאת, כדי שבכול רגע נתון, שבו יש לי זמן לכתוב, ולו זמן קצר, אוכל לשלוף את חבילת הכרטיסיות מתיקי, לבחור לי כרטיסיה אחת מתוכן ולכתוב בעקבותיה.
כך עשיתי היום. בבוקר כתבתי דפי בוקר. אחרי כן ניקיתי את הבית, מתמיר את הצער העמוק שחשתי אתמול והבוקר בניקיון מדוקדק. כשסיימתי, ניגשתי למקלט הכושר של הקיבוץ. לא סיפרתי לכם, אבל כבר החלטתי סופית לוותר על המנוי במכון הכושר בכרמיאל, ולהתאמן מדי בוקר בחדר הכושר הקיבוצי הקטן. יש לזה סיבות רבות. אחת מהן היא, שהוא נמצא פשוט מול ביתי. כל שעלי לעשות הוא לחצות את הכביש ולהיכנס אליו. זה חשוב מאד בתנאי מזג אוויר קיצוניים כאלה השוררים כאן, על ההר. בשיא הקיץ, ודאי גם בחורף הקר, אוכל להמשיך בשגרת האימון שלי, שמעניקה לי גם פרץ ראוי של אנדורפינים, שמסייע לי בכתיבה.
כששבתי מן הכושר התיישבתי בחצר מול מכונת הכתיבה. כתבתי עוד תת פרק בספר הבא. ואז אכלתי והלכתי לנוח.
אחר הצהריים ביליתי עם הילדים וחבר שלהם מן הגן. בבריכה, בטרמפולינה ועוד. אחרי כשעה וחצי כאן יחד הם ביקשו ללכת אליו. ברגע שיצאו מן הבית אמרתי לעצמי שאני חייב לנצל את הזמן הבלתי צפוי הזה לכתיבה. נטלתי אפוא את תבת הכרטיסיות, הוצאתי ממנה כרטיסיה אחת, והחילותי כותב שתי סצנות, שני דיאלוגים בין הגיבור שלי לבין יריבו. עמוד מודפס ואחריו עוד עמוד.
ברגע שסיימתי הילדים שבו הביתה, ואני ידעתי שניצחתי את עצמי. הנה, גם היום היו לי שלוש ישיבות כתיבה.
אחרי שנרדמו ירדתי למטה. הרגשתי סחרחורת, חולשה, כאב ברקות ובעיניים. קלטתי שהגוף שלי מתחיל לשדר מצוקה, בשל הצום וההכנות שלי לבדיקה. אז התיישבתי בחדרי בחושך, נטלתי לידי מחברת ועט והתחלתי כותב את ההרגשות האלה, מעביר אותן מיד לגיבור שלי, שגזר על עצמו צומות. כמוני, רק בנסיבות אחרות לחלוטין.
הפוסט הזה, אם כן, הוא כבר הכתיבה החמישית שלי היום.
אפשר לקרוא לזה יום מבורך.
אני משתף אתכם בטכניקות התחקיר והעבודה שלי כיוצר ובמאבק היומיומי שלי למצוא לי זמן וכוחות ונושאים לכתיבה, מפני שאני מאמין שאני מלמד בזה רבים איך לעבוד בתחום זה. לאלה מביניכם ש'רק' קוראים ספרים אני מגלה איך נראים אחורי הקלעים בעבודתו של סופר. אם אתם רוצים לסייע לי לעמוד בכתיבת הספר הזה, והבא אחריו, שאתמול כבר יצאה לי ממנו פיסקה ראשונה, אשמח אם תתמכו בקמפיין שלי לגיוס המונים. פשוט לחצו כאן, על האותיות התכולות. בעשרת הימים הראשונים שלו נאסף בו סכום נחמד, אבל עודנו רחוק מכדי לאפשר לי מה שאני באמת זקוק לו – שנת כתיבה שקטה מדאגה, רצופה בכתיבה.
תודה רבה לתומכים ולתומכות, ולהתראות מחר.
