יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (2)

"אבא, לא עבודה! לא עבודה!" התחננו הבוקר מיכאל ודניאל, כשהסברתי להם שהבוקר עלי לעבוד, ואילנה תבלה איתם.
"אבל אם לא אעבוד לא יהיה לי כסף לארטיק, ולפיצה, ולגלידה," חייכתי אליהם. "אבא מוכרח לעבוד."
בשבע וחצי אילנה פתחה את הדלת והזמינה אותם אליה. הספקתי להראות לה את האוכל לצהריים ומיהרתי למכון הכושר. משם הודעתי לחברות הסדנה לכתיבה של ימי רביעי, שהיום ניפגש בבית הקפה 1887, מול ביתי, במקום בבית שלי, כי בו נמצאים הילדים עם אילנה.
בית הקפה הזה היה פעם שלי. כלומר, במקום בו הוא שוכן היה בית הקפה שלי, "קפה תיאו." לכן, אין זה עניין של מה בכך בעבורי לבוא ולשבת בו, ועוד שעות ממושכות כל כך. אבל בתשע וחצי, אחרי האימון, התיישבתי שם. אמרתי לעצמי, שיש לי בדיוק שעה עד הסדנה, אז מוטב שאעבוד קצת על הספר הבא שלי,וזה מה שעשיתי. וכשהחברות הגיעו עברנו מפגש סדנה טוב ופורה.
בשתיים עשרה וחצי חזרתי הביתה. הילדים קפצו עלי ממש. בזמן הסדנה הם הספיקו לשחק עם אילנה ואלה אחותה, לעשות בריכה בחצר, לאכול מרק אפונה ואורז, והיו מלאי עליצות ושמחה. נישקתי אותם המון. התגעגעתי אליהם. בעבורי, לוותר ולו על שעה אחת מזמננו המשותף בימי החופש זה ממש קשה. אבל אין לי ברירה.
אילנה קידמה את פניי בבשורה. הם ללא חיתולים. וכשרצו פיפי פשוט שלפו ועשו בחצר.
שמחתי מאוד, שהרי תכננתי את תהליך הגמילה בחופש. אז הזכרתי להם, שמעכשיו, כשרוצים פיפי או קקי אומרים ורצים לשירותים.
הם הנהנו. ואפילו חגגתי איתם את המאורע בחנוכת תחתונים לשניהם, "כמו בספר על יואב הילד הגדול וערן החבר שלו," אמרתי להם.
אבל האווירה בבית השתנתה.
בתוך דקות הפכה העליצות לבכי, כשתבעו ממני לראות את 'פיקי' בטלביזיה, ואז לשמוע שירים על המחשב, כל אחד מהם שירים אחרים, ומיד גם התחילו לריב. שינוי האווירה היה כל כך מהיר, שזה הדהים אותי. אמרתי לעצמי, שאולי זו דרכם להתחרות על תשומת לבי אחרי היעדרות כה ממושכת. וחוץ מזה, באחת הם כבר היו עייפים. זו השעה שבה הם רגילים ללכת לישון בה, בגן.
אבל הפלא ופלא, רק הוצאתי לי רבע עוף לחימום במיקרו, מיכאל ביקש עוף. ואחריו גם דניאל. ואז התיישבו לצידי. מיכאל התיישב לצידי, דניאל פשוט ניסה לטפס על ברכיי ואחרי כן טיפס במרווח בין גווי למשענת הכיסא, המקום החביב עליו, ואם אפשר בתנוחת חניקה של צווארי בזמן שאני אוכל.
פתאום התחיל מיכאל לבכות.
"אבא, המון פיפי!" בכה והצביע על כיסאו. הבטתי בכיסא, זה היה בדיוק אחרי ביס ראשון בעוף, ואכן, הוא היה מלא בשתן. וגם מכנסיו. וזה הבהיל והביך אותו מאוד.
"אין דבר, מיכאל, אבא יחליף לך מכנסיים," אמרתי לו, "זה סימן שאתה ילד גדול. בפעם הבאה שתרצה לעשות פיפי תגיד לי ונרוץ לשירותים."
עזבתי את האוכל, ניגבתי הכול בנייר סופג, החלפתי לו מכנסיים, הוספתי מתחתיהם חיתול, וגם עשיתי גם עם דניאל. הרי תיכף נלך לישון, ובשעת השינה אינם יכולים לשלוט על צרכיהם, וזה הדבר האחרון שחסר לי במיטה.

הלכנו לישון. אני התעוררתי כדרכי בדיוק אחרי שעה וחצי. בשלוש בצהריים. הילדים המשיכו לישון עד ארבע וחצי.
בינתיים הכנתי ביצים קשות לארוחת הערב, רשימת קניות, עשיתי כביסה. קראתי חדשות באינטרנט וגם עיינתי בתפריטי מזון בספר על גידול תינוקות.
בארבע וחצי החלטתי לשים את נפשי בכפי ולהעירם. הרי אחרת לא יירדמו בערב. נכנסתי לחדר. מיכאל כבר שכב במיטה ועיניו פקוחות למחצה. דניאל עוד ישן. התחלתי עושה קולות של ציפור. מיכאל הצטחק.
"אבא ציפור אמו," אמרתי לו, והוא התפוצץ מצחוק. אמו היא ציפור אוסטרלית גדולה, כמעט בגודל בת יענה, שהם מכירים מן הספארי.
"לא!" צהל מיכאל.
"אבא קוף!" התחלתי עושה קולות של קופים.
אחרי כמה פעמים כאלה גם דניאל התעורר, והתיישב על המיטה בחיוך.
אבל כיוון שהוא מתעורר כמו שיינפלד – כמוני וכמו טל אחי – זעוף, הוא גם בכה קצת, וביקש על הידיים וכו', בזמן שהחלפתי להם חיתולים, הצעתי להם חצי כוס חלב לכל ילד, וגם תפוח, כמו שהספר מציע. הם לא רצו לגעת בזה. הם ביקשו בקבוק מטרנה.
עם בקבוקי המטרנה, שלא אכלו מהם בכלל, הכנסתי אותם למכונית ונסענו לשוק. הפעם ללא עגלת הילדים, אלא עם עגלת הקניות בלבד. בשבוע שעבר עשינו קניות בפעם הראשונה בהליכה חופשית בשוק, והם התנהגו למופת. היום החלטתי שתהיה הפעם השנייה.
דניאל התעקש לגרור אחריו את עגלת הקניות הריקה. מיכאל נתן לי את ידו. שלושתנו עלינו יחד במעלה רחוב השוק, קונים מצרכים. הייתי ממש צריך לעמוד על שלי כדי שדניאל יוותר על אחיזתו בעגלה שנתמלאה למעלה ממידותיו. הם לא הסכימו לחזור למכונית בלי שנקנה בננות, התעקשו לקלף כל אחד את הבננה שלו בעצמם, אכלו חצי ורמסו חצי להנאתם. אחרי כן חיסלו כל אחד שקית במבה קטנה.
נסענו עם הקניות לאבישי ואבינועם, שנתנו לנו במתנה שני זוגות אופני "סטריידר," המותאמים לגילם. מדובר באופניים ללא פדלים, שהילד רוכב עליהם בכוח רגליו. כך זה מלמד אותו לשמור על שיווי משקל ומכין אותו לאופניים של גדולים.
מיד כשהגענו הביתה הם כמובן דרשו לרכוב עליהם. דניאל תפס מיד את הפטנט. מיכאל התקשה בו. בכל מקרה, עלי לקנות להם קסדות בטיחות, בטרם אתן להם להתנסות בהם ככה.
הכנתי להם ארוחת ערב, שבקושי נגעו בה. סלט ירוקת, פרוסת פסטרמה, טוסט מלחם שיפון, טבעות זיתים שחורים וביצה קשה או מקושקשת.
מיכאל כרסם זיתים, דניאל חלבון של ביצה ואחרי כן זלל אקטימל שלם. לפחות אכלו משהו בשוק. בסוף זה נגמר בבקבוק הלילי, שאותו לגמו אגב שעת סיפור. חלקה על הארץ, בחדר הילדים, וחלקה על מיטתי. מיכאל כבר ביקש לישון, דניאל סירב, הדרך היחידה לפשר ביניהם הייתה, שדניאל יבחר את הספרים שהוא רוצה לקרוא בהם, יביא אותם אל המיטה, ושם נקרא בהם יחד. וכך היה.
בסופו של הספר הרביעי או החמישי נשכבו לצדי.
"אתם רוצים שאכבה את המזגן, שלא יהיה לכם קר?" שאלתי אותם.
"לא."
כיסיתי אותם בשמיכה וקמתי מן המיטה.
"אבא, תשכב," ביקש דניאל וסימן לי על מקומי ביניהם.
"אבא, לא כדור," הוסיף מיכאל.
"ילדים, אתם יודעים שכל לילה אבא צריך ללכת לקחת כדור, נכון?" שאלתי אותם, "אז תשכבו לישון. אני תכף אחזור."
האמת היא שכבר גוועתי ברעב. אז אכלתי ארוחת ערב בחושך, לאורו של מסך המחשב, כדי לא להעירם, ואז התיישבתי לכתוב.
התלבטתי אם לכתוב גם השנה את יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל. חשבתי שאולי זה ייראה טרחני לקוראיי, או חושפני לאחרים. בסוף החלטתי שאכתוב אותו בכל זאת. למרות שזה דורש ממני מאמץ יום יומי, זו תהיה מזכרת טובה לילדים כשיגדלו, ואולי זה גם ייתן כוח להורים שבדרך, ולמי מבין חבריי שרק עתה החלו את אבהותם.
אני הולך לעבוד קצת.
שיהיה לכולכם לילה טוב.