השבוע קיבלתי מע' הודעה. ביום ראשון מתחיל אצלם שיפוץ בבית, היא הכינה לי שקיות בגדים של תאומיהם לקיץ הנוכחי ולחורף הבא, ומבקש שאבוא לקחתן לפני יום ראשון, שזה מחר.
ע' ובעלה אימצו אותנו דרך פייסבוק. יש להם בן גדול ועוד שני בנים תאומים, בדיוק בגיל המתאים להעברת בגדיהם מדי עונה לידינו.
כבר קיבלנו מהם בגדים שלוש פעמים, ובכל פעם התפעלתי מחדש מן האופן שבו ע' מסדרת את הבגדים. מכובסים באבקת כביסה ריחנית, שריחה הנהדר נותר בבגדים זמן רב אחרי כן, מקופלים למשעי לפי עונות, סוגים וגדלים, מה אומר לכם, תענוג לקבלם מידיה.
אתמול, בדרך לאבא שלי, עברנו אצלם. כיוון שכבר הייתה שעת ערב, ורציתי להגיע לאבא לפני שהוא יוצא לבית הכנסת, כי כך הוא מספיק להיות קצת עם מיכאל ודניאל לפני שכל המשפחה מגיעה, ועליו לחלק את תשומת הלב שלו לכל הנכדים, עשרה במספר, שיהיו בריאים, ביקשתי מע' ובעלה בקשה חריגה. אם הם מוכנים להוריד את השקיות למטה, כדי שלא אצטרך להוציא את הילדים מן המכונית ולהשיבם אליה.
מקץ חמש דקות ירדו למטה עם עגלת התאומים שלהם מלאה בשקיות הבגדים.
דיברנו קצת, על רגל אחת, התפעלתי מן התאומים שלהם, שכל כך גדלו ויפו, שזה מדהים. והם די זהים.
אחרי כן הכנסתי את הכתובת של אבא שלי לג'י.פי.אס, כי אני אף פעם לא זוכר איך לצאת מכיוון ביתם אל בית אבי, ונסענו לרמת השרון.
כשחזרנו בלילה הביתה הנחתי את כל השקיות על ספסל הישיבה בסלון, והלכתי לישון. אבל עם בוקר, הבנתי שאם לא אפנה בעצמי בגדים מן הארון, לא יהיה לי מקום לסדר את הבגדים שקיבלנו. אז לקחתי נשימה ארוכה, והתחלתי להוציא מדף אחרי מדף, שמונה מדפי בגדים, ועוד מגירה אחת בשידת ההחתלה, ולמיין בגד-בגד. עובר עליהם שוב, מסדר ערמות לפי סוגים (מכנסיים, חולצות, אוברולים וכו'), עונות וגילאים.
זה היה סיוט.
הילדים דווקא הגיבו יפה. רוב הזמן שיחקו בחדרי, בזמן שאני מיינתי בגדים. ממילא היה כל כך חם בחוץ, שהחלטתי לא להוציא אותם הבוקר מן הבית, ותחת זאת, בערב, יצאנו לטיול ארוך. כך שניצלתי את הזמן כיאות. מיינתי את כל הבגדים, לא מוותר לעצמי על אף בגד. כי צריך לעמוד בסטנדרטים של ע', אמרתי לעצמי. כי עלי לזכור כמה ביטחון רגשי וחומרי היא מעניקה לי, במתן הבגדים שלה, שעה שאני יודע, שתמיד, אבל תמיד, יהיו לי בגדים טובים להלביש בהם את ילדיי, שתי עונות קדימה. וכל מה שאצטרך הוא לגשת לארון, ולהוציא ממנו את הבגדים הממויינים כהלכה, שעדיין ידיפו את ריחה הנהדר של אבקת הכביסה של ע'.
כך צריך להרגיש גם מי שיקבל ממני את הבגדים, אמרתי לעצמי.
אז מיינתי וקיפלתי וסידרתי בשקיות, ואחרי שסיימתי הכול, כבר היה אחר הצהריים, אחרי מנוחת צהריים, ישבתי לכתוב פתקים ולהצמידם במהדק כל פתק לשקית שלו.
ואחרי כן צלצלתי לאיתן, שלו ולבן זוגו יש תאומים. נזכרתי שגיליהם בדיוק מתאימים לגילאי ילדיי, כדי להעביר אליהם גם את שקית בגדי הקיץ הנוכחי וגם את עשר השקיות של בגדי הקיץ הבא.
ואת שקית הניו בורן, של דברים שנותרו אצלי ושכחתי מהם, כבר אתן לחן.
הבטתי בשורת השקיות המסודרות על ספסל הישיבה בסלון שלי, ונמלאתי קורת רוח. אני עומד בסטנדרטים של ע'. גם אני אימא טובה.
אז מניין, לעזאזאל, קפצה לי המחשבה, שהתחילה לי את כתיבת הערב, "אני מרגיש שאני לא עושה מספיק בשביל ילדיי."…?
האם אלה רגשות האשם ההוריים שתכפו עלי, או שמא כל אימת שאני עסוק מדי ב Doing למענם, למען מיכאל ודניאל, בניי, אני מרגיש שהאיזון מופר, ושאני לא ב Being איתם.
אללי.
לילה טוב:)
