לא הייתי מאושר מבחירתו. אחרי ריבוי הטעויות שלו, בכל הנוגע ליחסו למזרח התיכון, בקדנציה הראשונה, מאוד קיוויתי שלא ייבחר בשנית. ועתה, מחיר הבחירה הזאת ניכר לכל עין.
המזרח התיכון כולו, וסוריה בתוכו, ימשיך להתבשל במיץ העכור של מה שהיה קרוי, לרגע אחד של תקווה, 'האביב הערבי,' והתברר יותר כהתמוטטות החלוקה למדינות של הסכם סייס-פיקו, מלחמות עדתיות בתוך האיסלאם וניסיונות התפשטות של הג'יהאד האיסלאמי על פני האזור כולו.
העשור הזה ייזכר כאחד המסוכנים בתולדות האנושות. כי הוא לא יסתיים בטבח של 1600 סורים בפגזים כימיים של משטרם. הוא יחמיר עוד הרבה יותר.
אולי ההסלמה הזאת תביא איתה את היפוכה. את שחרורם של עמי אירופה מן המהגרים שהשתלטו על ארצותיהם. אבל עד אז, חוששני שיקרו דברים יומים בהרבה, בארצות ערב וגם במדינות אירופה. האיסלאם הקיצוני לא ייעלם כמאליו, והוא נמצא כעת דווקא בשלבי הצמיחה שלו.
אם נשיא ארצות הברית אינו מסוגל להכריע, להבין את הקשר בין השתוללותו של אסד בארצו לבין ציר הרשע, ולמצב במזרח התיכון כולו, אם אומות העולם, כמו רוסיה, סין, בריטניה וגרמניה, אינן מצטרפות לקואליציה נגד הרודן הסורי, ואפילו ארצות הברית מתמהמהת, מהססת, שולחת מסרים כפולים ובעיקר מקנה לאסד עוד זמן, אנחנו אכן לבדנו.
אנחנו יכולים לקבל נשק, כסף, תמיכה פוליטית מסוימת, אבל בסופו של דבר כנראה נהיה לבד בכל מערכה נחרצת שנעמוד בפניה בעתיד.
ולזה יש הרבה השתמעויות.
אינני חסיד של מלחמות. ההפך הוא הנכון. אבל קיוויתי שארצות הברית תעשה מה שיצאה לעשות, כדי לשדר לאיראן ולחיזבאללה ולחמאס את רצינות כוונותיה. כעת אני מבין, שזה עוד ייקח זמן, אם יקרה בכלל.
כל היום הייתי בחרדה. בסביבות שמונה בבוקר קראתי שפקחי האו"ם כבר עזבו את סוריה ללבנון, וזה הקפיץ אצלי את מפלס המתח. היה ברור לי, שמרגע זה יש סבירות גבוהה לתחילת המתקפה.
למרות זאת, לקחתי את הילדים וירדתי לים. ואחרי שחזרנו, השתדלתי לנהל סדר יום רגוע של שבת קיצית. שנת צהריים עריבה, אפיית עוגת פרי בחושה להילל חברי וחברתו שבאו לבקר, ומיד אחרי כן גם פשטידת כרישה וקישואים. כי אם התנור כבר חם, כדאי לנצל זאת.
עכשיו אני יודע, שיכולתי לבשל כבר את הצלי לחג, ואת הבורשט ואת סלט הסלק שאני מתכנן.
אבל הייתי כל כך חרד, שבכל רגע תהיה אזעקה, שהיה לי קשה להתמודד עם זה, ולהרחיב את הבישול. בעיקר חששתי, שמא תתחיל מלחמה שעה שילדיי משחקים בבריכה בחצר, או מסתובבים בלי חולצות בבית.
מעולם לא פחדתי כך מפני הפגזה. במלחמת המפרץ הראשונה, כשהייתי רווק מאושר, דילגתי מדי ערב עם אריאנה מלמד, כל אחד מאיתנו נושא עמו את מסיכת האב"כ, לפאב שהיה פתוח על הטיילת.
וכתבתי שירים, המון שירים, על המלחמה ההיא.
כיום זה אחרת. אני אב לשני פעוטות מיוחדים, יפי תואר, מקסימים ופעלתניים. אני מחויב בנפשי לשלומם, וכל היום חשבתי האם עלי לדבר איתם על כך, שיש איש רע, שקוראים לו אסד, שרוצה להפיל עלינו פצצות, ולכן, כאשר תישמע אזעקה, הם לא צריכים לפחוד, אבל לשבת יפה עם אבא, צמוד צמוד ליד הקיר בחדר הילדים, ומיד אחרי ההרגעה להיכנס איתו לאוטו ולנסוע לדודים במושב.
לא אמרתי להם דבר, כי אפילו ההסבר הזה אולי גדול עליהם, ובעיקר מזיק.
אבל השתגעתי מבפנים. זו האמת.
תודה לאל שלא קרה דבר.
תודה לאל שנותנים לנו, כנראה, את ראש השנה כחג משפחתי שקט.
אבל צריך לעשות פה סדר, ואם ארצות הברית לא תעשה את זה, בסופו של דבר זה יישאר בידי ישראל.
לילה טוב ושנה טובה.
