החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהן (151).
היום אחר הצהריים צלצלה אלי חברה ותיקה, יקרה, שעברנו יחד כמה דברים בחיים, במפגשים מקצועיים בצמתים שונות, בעשרים-שלושים השנים האחרונות. לפני מספר חודשים גילתה לי שהיא ובעלה הגיעו למצב של חִדלוּת פירעון. היום סיפרה לי איך זה משפיע על חייהם וחיי משפחתם. והיא בכלל צלצלה בעניין אחר לחלוטין.
גלגלנו שיחה. השְׁוֵינו מצוקות. בשלב מסוים סיפרתי לה, שלפני כמה ימים כתבתי כאן, שהיה עלי להפסיק טיפול רגשי ופסיכולוגי כדי לחסוך בהוצאות, מפני שהכנסותיי ירדו פלאים עם ראשית הקיץ, ושחשפתי שאני נעזר באבא שלי כדי לרכוש מזון. היא הקשיבה, ואז אמרה לי, שהיא שומעת יותר ויותר סיפורים כאלה, מסביבה. שבני אדם באמצע החיים, כמונו, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים, יוצרים, אך גם עובדים סוציאליים ומתמחים ונהגים, כולם מצטמצמים, מחשבים כול שקל. שרבים מחפשים עבודה שנייה ושלישית, אוספים בקבוקים לפדיון, כי כול שקל נחשב עכשיו, ובקושי מצליחים להסתדר. אבל לא מדברים על זה בגלוי, בפתיחות.
"אני לא מוכן לשלם את מחיר ההחזקה בפסאדה הזאת," אמרתי לה, "אמנם, אנשים הקוראים אותי בפייסבוק משוכנעים שאני חשוף בפניהם לחלוטין, ואין הדבר כך. אבל אני לא מוכן לשלם את מחיר ההחזקה בדימוי ציבורי של מצליחן, או בפסאדה, לפיה הכול דבש. זה לא ככה, וצריך לדבר על זה."
אחרי שסיימנו את השיחה המשכתי לחשוב על כך. אמנם, אני מרדן מטבעי ונוטה לא לקבל תכתיבים, חוקים חברתיים והסכמות מחייבות. בו-בזמן הסדר החברתי, קבָּלתי בתוכו ומקומי בומאד חשובים לי. כתיבתי היא הן כלי המרד והן כלי האשרור שלי. אני מניח שזה ניכר לעין כול מי שקורא אותי בקביעות. אולי אני מקיים פסאדה כמו כול אחד ואחת אחר, תהיתי, רק ששלי היא הפסאדה של הבחור הישיר, החשוף והכן. אולי זה אכן כך.
אבל הפסאדה הנהוגה כאן, בחברה הישראלית בכלל, בייחוד במעמד הביניים, לפיה 'הכול דבש,' המוסכמה המובלעת בהסכמים החברתיים שלנו, לפיה לא ראוי לו לאדם לספר על קשייו, מפני שהחברה הישראלית מקדשת הצלחה ורואה בכול מה שפחות ממנה כישלון, היא למעשה מה שמאפשר לשלטון להתמיד בפגיעה ביכולת האזרח להתקיים ולהתפרנס בכבוד מעמלו. הפסאדה, ההסכמים החברתיים, האווירה לפיה אין זה ראוי לספר על פער בין יכולת וכישרון לבין ההשְׁתכּרות בפועל, על קשיים כלכליים, שלא לדבר על קשיים רגשיים הנובעים מעצם ההתמודדות עם תביעותיה של המציאות הזאת – אלה הם הכלים באמצעותם כובש השלטון את זעם האזרח ומעקר אותו מיכולתו למחות, לעמוד בתוקף על זכותו לחיים תקינים ואף להחליף את השלטון.
הפסאדה, היא גם מפלטו של בנימין נתניהו, הנבל.
בימים אלה, שבהם העלה נגיד בנק ישראל את הריבית בצורה חדה והכרחית, משקי בית רבים עוד יותר בישראל ייקלעו למשבר, וחלילה לקריסה. כלי התקשורת גם עוקבים ביתר שאת אחר יוקר המחייה, חלקו נובע מתוצאות הפלישה של רוסיה לאוקראינה והסנקציות שהוטלו עליה, חלקו נובע ממשבר הקורונה, אך חלקו נובע גם מאי רגולציה של חלקים במשק הישראלי, מעיוותים מבניים במשק ובחלוקת העושר בין אזרחי ישראל. והרוב המכריע של הדברים האלה אירע החל מראשית שלטונו של הליכוד, בראשות בנימין נתניהו.
אמנם, הליכוד והעומד בראשו מתפארים ביציבות המשק, בפריחת ישראל כאומת ההיי טק. אולם הישגיו המרשימים של ההיי טק הישראלי לא הושגו בזכות נתניהו, אלא בזכות היזמים הישראלים והרוח הישראלית. החברה הישראלית חבה הרבה מיציבות המשק לא לנתניהו, אלא לאומת ההיי טק הישראלית, שההכנסות שייצרה למדינה מנעו ממנה את קריסתה.
יתר על כן, בעוד ההיי טק פורח, מגזרים יצרניים שלמים במשק הישראלי קרסו. כך החקלאות, כך גם חלקים מן התעשייה. והדברים הללו השפיעו ומשפיעים על רבבות משקי בית בישראל ועל גורלם של יחידים.
בו-בזמן שהליכוד בראשות נתניהו הנהיג פה כלכלה קפיטליסטית, פגע במכוון ברשויות ובמוסדות הסעד והרווחה. הפגיעה במעמד העובדים הסוציאליים, תת התקצוב של משרד הרווחה, הביאה לסגירת מוסדות רווחה ושיקום, להפרטה אסונית של מוסדות שיקום כמו הוסטלים לנערים ולנערות במצוקה, ולפריחת עמותות מזון וסיוע לנזקקים, גמ"חים ועוד, מפני שהמדינה נסוגה בה מאחריותה למעמדות הכלכליים-חברתיים הנמוכים, יצרה חלל נורא – שבא לידי ביטוי בתמונות של קשישים מתים בעריריות בדירות מתפוררות, ניצולי שואה ועולים מבוגרים מחטטים אחר שיירי מזון באשפה, ריבוי הומלסים ברחובות הערים, ובגידול המבהיל במספר המשפחות המצויות בחוסר ביטחון תזונתי ובמספר הילדים הרעבים במדינת ישראל.
כאשר זוכרים את כול אלה ומאזינים לעדותה של הדס קליין, על אורחות ההתנהגות המושחתות, החזיריות, המופקרות לחלוטין, של בנימין ושרה נתניהו, אי אפשר שלא להזדעזע, לזעום ולרצות לדפוק את הראש בקיר מרוב כעס, ייאוש ותדהמה. איך מסוגל הנוכל המתועב והנהנתן הזה לשנורר תיבות של סיגרים במחיר ששת אלפים שקל לעשרה, ולטבול סיגרים בליקר יקר, להעלים עין ממשלוחי השמפניה והתכשיטים לאשתו, ולצאת כעת בקמפיין התוקף את ראש הממשלה החליפי, מזה פחות משבוע, יאיר לפיד, על יוקר המחייה? הלא האשם ביוקר המחייה במדינת ישראל זה בנימין נתניהו עצמו, שבאורח חייו המופקר כלל אינו רואה את זולתו, אינו רואה את עמך, אינו רואה בדיוק את השכבות החלשות המצביעות בעבורו.
ואיך האנשים האלה, הנאנקים תחת עול פרנסתם, בכלל מסוגלים לתת לו את קולם? איך הדבר הזה ייתכן בכלל? האם בני מעמד הביניים והעשירונים התחתונים אינם מבינים, כי האדם הזה, שכולו תככים ומרמה, הסתה וביזוי, שקרים וחרפה, מנותק לגמרי מגורלם-גורלנו, מן היומיום שלנו? האם אינם מבינים שאדם שמזה עשרים וחמש שנה ויותר חי על מתנות של זולתו ועל חשבון המדינה (שהרי היו חקירות עוד בסוף שנות התשעים על טובות הנאה שאשתו והוא קיבלו), אדם שמחזיק דולרים בגרביים, אבל אין לו כרטיס אשראי, אדם שמעולם לא יצא לערוך קניות לשבת במכולת או בסופרמרקט – הוא האדם האחרון שראוי להיות כאן לראש ממשלה!?
קמפיין הבחירות של בנימין נתניהו, על יוקר המחייה, הוא קמפיין של כזב. המיליונר הזה, החי על חשבוננו ועל חשבון חבריו, הוא לא רק האחרון שיכול להטיף למחליפו על יוקר המחייה. הוא האחראי ליוקר המחייה, הקובר את כולנו תחתיו. כמו שהרהיב דברים על איראן, ואז התגלה שלא עשה כלום כדי לעצור בעדה, כך הוא מדבר עכשיו על יוקר המחייה. בנימין נתניהו הוא פגע רע, נצר נרקיסיסטי ונקמני של אב פגוע, תעתוע, אדם שתוכו שקר ופיו מלא מרמה.
הפגע הרע הזה מנסה מזה שלוש שנים לאחוז בגרונה של ישראל, ושל הישראלים, כדי להימלט מפני הדין הצפוי לו על מעשיו. אם יצליח לשוב לשלטון, יחד עם שותפיו הקנאים, הוא ימוטט את מערכת המשפט והחוק, יסיג את ישראל שנים אחורה מדמוקרטיה משגשגת לדיקטטורה אפלה. זה ימיט חורבן על ישראל ועל עתידה.
אסור לנו בתכלית האיסור לאפשר זאת. חובה עלינו להתנגד לכך בכול דרך חוקית. זה חייב להוציא אותנו אל הרחובות, הכיכרות והגשרים כבר עכשיו. וזה מחייב לא פחות את הליכוד, אם נותרו בו עוד בני אדם עם חוט שדרה מוסרי ודאגה אמיתית לגורל ישראל. הפגע רע הזה לא ראוי לעמוד בראש מפלגת שלטון. אתם הרי יודעים את האמת על אורחותיו, על דרכי שלטונו, ועל מעורבות אשתו ובניו בכול זה. הקיאו אותו משורותיכם עכשיו!
