ריח חריף של אסון ממשמש ובא

למן שעות הבוקר אני מסתובב בתחושה עמוקה של אסון מתקרב. עד כדי כך היא עזה, שלא הרפתה ממני גם כאשר הבאתי את הילדים למעון, יצאתי לקנות מתנות לסיום השנה החל מחר, למטפלות שלהם, ובגדי ים חדשים לילדים, וגם מוצרי מזון הביתה. הסתובבתי ברחובות, שנראה כי החיים חוזרים בהם לסדרם, בכיסי ממשיכות להישמע התראות 'צבע אדום' באזור הדרום מן הסמרטפון שלי, ובלבי חרדה עמוקה.
לכאורה, אין בזה שום היגיון. ישראל התחילה להסיג הלילה את כוחותיה מרצועת עזה, כדי לערכם בשטחי כינוס חדשים, כך שלא יהוו ברזים למטווח כמקודם, ראש הממשלה ושר הביטחון הודיעו כי המערכה תימשך, החמאס הודיע כי לכל החלטה שלהם יהיה מחיר, לכאורה עולם כמנהגו נוהג – אנחנו עדיין במלחמה, רק חכמים יותר, ועודנו נאבקים על זכותנו לשקט.
אבל תחושתי העמוקה ביותר הבוקר היא של אסון ודאי, העלול להתרחש כבר היום אחר הצהריים. זו הסיבה בשלה אני מתמהמה בתשובתי לעופר חברי, האם כדאי שיבוא אלינו היום אחר הצהריים, כמו בימי ראשון מדי שבועיים, או טוב יותר שנישאר איש בביתו. ההרגשה שלי היא, שמוטב שאשאר עם הילדים בבית ובחצר לבדי, ולא אתן לאיש לקרוב אלינו, מפני שהשעות הקרובות הן הרות סכנה.
הבוקר הזה אני חרד מאוד. חרד מזה שאמות בקרוב, חרד מזה שילדיי יגדלו לתוך סכנה, מפני שבזמן קרוב מאוד חמאס או חיזבאללה יפגיזו אותנו בנשק כימי, או שחיזבאללה, בשליחות איראן, ינצל את האבן והשכול ואבדן העצות בממשלה, כדי להכות בנו מצפון ומדרום גם יחד, להביא אותנו ליפול על הברכיים ולבקש הסכם כניעה.
להערכתי, זה מה שתוליד מלחמת עזה זו. זה מה שמתכננת לנו איראן דרך סוכניה כאן, החמאס והחיזבאללה. זו אינה חרדה, זוהי אינטואיציה עזה, לפיה אנו צפויים בקרוב מאוד לאסון בקנה מידה לאומי, אם איננו מצויים כבר בתוכו, מעצם התנהלותו של הקבינט במה שקרוי 'מבצע צוק איתן,' ואינו אלא מלחמה נוראה.
הלוואי ואני טועה. הלוואי והאינטואיציה החריפה שלי רק התחלפה בחרדה. אבל יותר מדי פעמים בחיי כבר נוכחתי לדעת, שעלי להקשיב לאינטואיציה שלי, שהיא אינה משקרת, אלא פשוט תופסת דברים מוקדם מכפי התרחשותם, מתוך הזרמים הסמויים מן העין הפועמים תחת רקמת המציאות שחיינו ארוגים ממנה.
במסכת בבא בתרא יב' ב' מצטטים את ר' יוחנן שאמר, כי "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות."
השוטים, על פי מיטב הפרשנויות של פסוק זה, אינם מטומטמים, אלא אנשים כמוני, שידיעה כלשהי מזדמנת אליהם מעם שמיא. על כך כתב הרמב"ם, כי הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם.
עוד על פרשנות הפסוק הזה ניתן לקרוא במאמרו של נסים ישעיהו, כאן. אינני מכיר את הכותב, והגעתי לדבריו דרך גוגל. אבל התעמקתי בהם מאוד.
הלוואי ואני טועה.