"הרחק מהיעדרו" הוא סיפור על אישה, הלכודה במערכת יחסים אסורה עם אביה. היחסים הללו התחילו עוד כשהייתה ילדה, ובמשך השנים הצליח האב לטוות מסביבה קורים של שליטה כמעט מוחלטת בה, בזהותה, ברגשותיה. הניצול המתמשך הזה, שנעשה בשיתוף פעולה מצד האם, קובע את גורלה, את זהותה ואת תחושת העצמיות של המספרת, המדברת כאן בגוף ראשון.
"אני יודעת בוודאות שלא דמיינתי, אף פעם לא דמיינתי: הוא שטף לי את המוח, הוא הפנט אותי, הייתי שבויה שלו במחנה אסירים מאז שהייתי ילדה קטנה. הייתי צריכה לעשות הכול וגם אהבתי אותו והוא גם חינך אותי, כן, חינך אותי להאמין שאני טינופת. כמעט שאני רוצה לבקש ממנו: 'תגיד לי עוד פעם, תגיד לי עוד פעם שאני טינופת'".
המספרת חושפת צדדים שונים של יחסה לאב. את שנאתה אליו ואת התמכרותה לאהבתו ותלותה בו, את רצונה לרחוק ממנו, לרצוח אותו או להרוג את עצמה, ואת כמיהתה לניקיון פנימי ולחיים שאביה אינו מצוי בהם, יחד עם ההכרה הכואבת שזה אינו אפשרי. היא מגלה את הפרעת האכילה שלה, את התעלולים שבהם היא מנסה לרזות עוד ועוד, לא מפני רצונה למות, אלא משום שאינה יכולה להכניס אוכל לפה, שמקודם שימש ככלי הסיפוק של אביה.
כמו ביצירותיה הקודמות, המספרת של שז אומרת הרבה פעמים דברים והיפוכם, מטשטשת אמירות ואמיתות, נחשפת ואז נסוגה בה. מי שאינו מנוסה באסטרטגיה הזאת, האופיינית לכתיבתה, כדאי שיידע, כי הכפילות הזו, של אמירת אמת וטשטושה, קשורה בתופעה הפסיכולוגית הקרויה 'דיסוסיאציה,' והיא אסטרטגיית הישרדות של נפגעת תקיפה מינית, שהתרגלה להסתיר את כאבה, את סודה, מחשש פן יבולע לה, ולמדה להסתיר אותו עד כדי כך, ששוב אינה בטוחה בעצמה מה נכון ומה לא, מה אמת ומה שקר, מה מציאות ומה 'סרט'.
בעבר התקוממתי מול שז על דרך כתיבה זו, וגם ניסיתי להעמיד אותה מול שאלות נכוחות. היה או לא היה, שאלתי אותה, פעם אחת ולתמיד תגידי לי מה היה ומה לא היה. היא מעולם לא אמרה לי דבר מפורש. יכולנו לקרוב שוב ולהתחבר רק משוויתרתי על המשאלה הזאת, לדעת את האמת. מפני שבעזרת שז למדתי, שאצל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית תחושת האמת מיטשטשת. מפני שמוטב לטשטש את האמת, לאמץ את ערעור הזהות העצמית, שעה שהזהות או האמת מתקשות להכיל את מרכיבי הטראומה של הילדות.
הספר כולו מסופר בגוף ראשון, בזמן הווה. זוהי בחירה נכונה, מסיבות רבות. היא מנכיחה את סיפור הזוועה הזה, בין המספרת לבין אביה, במין הווה ממושך, המתרחש מול עיני הקורא, ועל ידי כך הופכת את הקורא לעד מעוקר לסיטואציה. מעוקר, מפני שאינו יכול לעשות דבר מלבד להיות עד לה. כך כנראה מתרחשים הדברים הללו גם במציאות.
אנו רואים משהו, נדמה לנו שאנו רואים משהו מגונה, אבל איננו בטוחים בזה, ועל פי רוב גם איננו מעזים להתערב בין בני משפחה או בני זוג, ומניחים לרוע להימשך. הבחירה בגוף ראשון בזמן הווה גם מבהירה, בעצם, כי הזוועה שהתרחשה בילדותה של המספרת מעולם לא נפסקה. גם אם האם מתה, ובמציאות הביוגרפית גם האב כבר מת, פגיעתו נמשכת ומתמשכת, יוצרת פיצול בזהות של בתו, פיצול שלעולם אינו יכול להתאחות עוד, ופצע שאינו מאפשר לה לאהוב ולחוות אהבה.
הכתיבה בגוף ראשון ובזמן הווה, אבל עם שמירה על הפיצול בין המספרת לבין שז, בת דמותה של הסופרת, המופיעה אף היא בספר, אבל עשרים שנה מבוגרת יותר מן הכותבת, הוא אמנם תוצאה של נתק אישיותי, דיסוציאטיבי, המתרחש, למגינת הלב, פעמים רבות, בקרב נשים החוות אונס. אבל כאן הוא הופך לא רק לתוצאה מצמררת של גילוי העריות, אלא גם לכלי ספרותי, להרחקת עדות, המאפשרת לסופרת לפצל
את עצמה בין כמה דמויות, ובהן גם הפסיכולוגית, ואפילו חלק מדמויות הגברים בספר, וכך לכתוב על הדברים הקשים הללו ממרחק נגיעה, כזה המאפשר לגעת בהם, מבעד למסכה של דמות אחרת.
משום כך, ספרה של שז הוא לא רק ספר לנשים, שחוו טראומות דומות, הוא קודם כל ספר לאנשים כותבים. כי שז הצליחה לעשות כאן משהו, שהוא לקח חשוב בעבור כל אדם כותב. בכותבה בגוף ראשון ובזמן הווה יכולה הייתה לשעבד את כל פרטי המציאות של חייה, כמו נסיעה ברכבת, ישיבה בבית קפה, טיפול בחיות ואפילו השתתפות בסדנאות הכתיבה שהיא מעבירה, לתוך הסיפור. כל חומרי המציאות, אלה המאפשרים כתיבה מוחשית, ספציפית ומדויקת, הופכים באורח זה לחומרי סיפור לגיטימיים, שמהם מעצבת שז את עולמה.
היקף הספר הזה מצומצם. הוא ספר קצר וצר יריעה. כמו קידוח פנימה, החופר אל תוך הפצע ששז כותבת ממנו, ומוציא מתוכו דברים חדשים.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש מקום שממנו הוא כותב ועליו נסבה כתיבתו. על פי רוב זהו פצע. אנחנו יכולים לנסות להרחיק ממנו לעולמות רחוקים, לספרים רבי היקף ומרחיבי דעת. אבל בסופו של דבר אנחנו נידונים לכתוב אותו שוב ושוב. השאלה היא עד כמה אנו חוזרים על עצמנו, ועד כמה אנו מצליחים לפרוץ את תבניות ההתייחסות שלנו אליו. שז עמדה באתגר זה היטב.
שז, "הרחק מהעדרו", הוצאת עם עובד, 2010
