השמחה הגדולה שאחרי החגים

     אני חסיד גדול של שמירה על שגרת החיים. סדר יום, הרגלים, משמעת עצמית, מחויבות – כול אלה מקנים בעבורי תבנית מסודרת לחיים ובמידה רבה גם מקנים להם את תכליתם. שינויים, אם אני מזמן אל חיי, הם נדירים. על פי רוב הם מתרחשים בתוך חיי הכתיבה שלי, לא בתוך חיי הממשות.

     לכן שמחתי והתרגשתי כול כך שלשום והבוקר, להתחיל את שנת הלימודים. ביום ראשון פגשתי קבוצת תלמידים חדשה ב'בית איילה,' במסגרת סדנת הכתיבה שלי בבית הספר 'אסכולות' של האוניברסיטה הפתוחה. הבוקר פגשתי את תלמידיי הוותיקים יותר, באותה מסגרת, בסדנת המתקדמים. ואיזו שמחת פגישה זו הייתה.

     אחרי שלושה חודשים של עבודה יחד בסדנת מתחילים, ובמקרה הספציפי הזה גם אחרי עוד שישה שבועות של עבודה יחד בקיץ, אנחנו כבר מכירים איש את רעותו היטב, יודעים מה תחום כתיבתו של כול אחד, מה סגנונו וגם לא מעט על חייו או חייה. ולכן, המפגש המחודש הוא כמו שיבה אל סוג של משפחה. משפחה תומכת של חברת אנשים כותבים.

     בעבורי זו גם חזרה לשגרה. אל סדר היום השנתי הקבוע, אל תזרים המזומנים המוכר, אל תזרים האנרגיה הקבוע – סיוע לתלמידים בהרשמה לאתר (זה אומר 110 אי מיילים ב 48 השעות האחרונות:)), ואז בדיקת עבודות מדי לילה. זה גם אומר הרבה עבודה, הרבה שמחה.

     הדברים האלה חשובים לי כעת שבעתיים, שעה שהחלום שלי, לעבור צפונה, רוקם עור וגידים. העניינים מתחילים לזוז, ולהסתדר, והמון מידע עף ממקום למקום. אופציות נפתחות ונסגרות, ספקולציות ופנטזיות ניתזות לאוויר, הרבה תקווה, הרבה התרגשות והרבה בהלה גם יחד. ככה זה כשנמצאים בתוך תהליך של שינוי עמוק, מפליג, מרחיק לכת. הכול מתגעש. בעוצמות אדירות.

     לא פלא שאני סוחב איתי מיגרנה למן הבוקר. היא נובעת גם משיבוש סדרי השינה שלי, בעקבות שעון החורף, שגרר גם שיבוש שינה של הילדים, שהעירו אותי בבואם אל מיטתי אמש פעמיים בלילה, ולכן גם נרדמו לשעה קלה, שניהם יחד, בגן; וגם ובעיקר מהתרגשות. אל אלוהים. בתחילת יולי התחלתי לדמיין אותנו חיים בגולן ובגליל, והנה, תכף זה קורה. ובשבועות הקרובים כנראה כבר יתרחש הכול – אריזת הבית, הובלתו לקיבוץ תובל, פריקתו בבית הממתין לנו וסידורו וארגונו לחיים.

     הערב אבא שלי היה פה. היינו עסוקים בהפרחת ספקולציות ופנטזיות על העתיד – ובתכנון ימי המעבר. סיפרתי לו כי התכנון שלי הוא כזה.

     בערב לפני אריזת הבית אתן לכל ילד ארגז משלו, בו יארוז את הדברים הכי אהובים עליו. צעצוע, בובה, ספר, בגד אהוב, כאלה שירצה להשתמש בהם מיד עם פריקת המיטלטלין שלנו בבית בתובל. ביום המחרת, בכוונתי לבקש מן הגננת, שכול ילד בגן יצייר למיכאל ולדניאל, לכל אחד בנפרד כמובן, ציור פרידה, ונכרוך אותם יחד לשתי חוברות. אני אביא שתי עוגות לגן, בבוקר האריזה של הבית, ונעשה מסיבת פרידה. בצהריים, כדי למנוע מן הילדים את המולת הבית המתרוקן, סבא ייקח אותם אליו מן הגן, ואני אשאר עם האורזים. בערב אסע אף אני לסבא. למחרת נתעורר אצלו, ניסע בשתי המכוניות לנווה צדק, ואחרי העמסת כל הארגזים וכו' על שתי המשאיות נעלה בשיירה צפונה.

     בצפון תחכה לנו חברה, שתתחיל מיד בסידור הבית, ואז סבא ייקח את הנכדים לארוחה טעימה במתחם 'ביג' בכרמיאל, בעודי נשאר עם המובילים והחברה המסדרת, כדי לארגן את המיטות ואת המטבח ואת כל שאר המיטלטלין כל דבר במקומו, כדי שנוכל להיכנס לשבת שקטה ומוארת.

     סבא כנראה יישאר איתנו בסוף השבוע הראשון בתובל, כדי להקל על הילדים ועלי את תהליך הקליטה, וביום ראשון, כשאני אסע לראשונה בחיי מתובל לתל אביב, ללמד בה, יישאר בקיבוץ כדי ללוות את הילדים אל הגן ולהשיבם ממנו אחר הצהריים, וגם להיות עימם עד שאשוב.

     זהו, בערך. תודו שזו התרגשות גדולה.

     זה כמובן תלוי בכך שהכול יסתדר כמתוכנן, מבחינה משפטית ואחרת. אבל מסתמן שזה עומד לקרות, ושזה עומד לקרות עכשיו.

     "אני מרגיש תערובת של תקווה ובהלה," אמרתי הערב לאבא. "אני מאוד מקווה שאני עושה צעד נכון מבחינה רגשית וכלכלית לי ולילדים, אבל מודע גם לזה, שאני נכנס לסיכון, שאני עוזב שגרת חיים ובית שהגן עלי המון שנים, ומביא את הילדים לסביבה לא מוכרת, בה אצטרך ללמוד יחד איתם את הסיכונים החדשים, וללמדם להיזהר מפניהם. הכביש שבין ההרחבה לקיבוץ, קצה ההר והמדרון התלול כלפי מטה, נחשים ועקרבים. מקווה שהכול יסתדר כמו שצריך."

     בעבור אדם כמוני, שמשתדל לשמור על שגרת חייו ולהימנע משינויים מפליגים, זה זמן עז ומרוכז עד מאוד. זו הסיבה לכך, ששתקתי כל הימים האלה, לכן אולי גם לא אכתוב בימים הקרובים. הכול בתנועה, די מסחררת. ואני משתדל להכיל את כול זה בתוכי ולשמור בכול זאת על סדר יומנו. השכמה, גן, כושר, עבודה, מנוחת צהריים ובילוי ערב וכול זה.

     הנחמה שלי כרגע היא דווקא היום שהתקצר. שעות החושך המרובות מביאות אותנו לשהות יחד הרבה יותר בבית. דניאל ביקש כבר אמש לפרוש את השטיח החורפי על הרצפה, וגרר אליו את פוף המלאגה מחדר הילדים, ואתמול וגם היום בילינו במשחקים יחד. אתמול במשחק חריזה של מילים והיום בבניית ארמונות מדומינו ואחרי כן מלגו.

     איזה כיף.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב וחמים.

נ.ב.

והעורכת שלי יושבת וקוראת עכשיו את הגרסה האחרונה של הספר הבא, והמעצב עובד על כריכותיהם של שלושת כרכי השירה, והמדפיס כבר מעמד את שלושת הכרכים. אתם מבינים איזו דרמה מתרחשת אצלי כעת?