הערב התהפכה לי הבטן כשצפיתי בתכניתה של צופית גרנט, "קשר השתיקה," על ניכור הורי. הקשבתי לילד ולהוריו, מזועזע מן המצב ביניהם, והודיתי שוב בלבי על כך שבחרתי להביא את ילדיי לעולם באמצעות פונדקאית, ולגדלם לבדי בסיוע אבא שלי.
אבל הורות יחידנית היא לא דבר פשוט כול כך. ודוגמה טובה לזה הייתה לנו בימים האחרונים.
ביום שלישי בערב, בין שני חלקי הסדנה לכתיבה שלי בתל אביב, התקשרתי כדרכי לילדים, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר ולאחל להם לילה טוב. מיכאל ענה לי. "אבא," סיפר, "שיקחנו כדורגל בכיכר הרוח, נפלתי על הכתף ומאוד כואב לי."
"אוי, מסכן שלי," הגבתי בתגובה הורית מוכרת.
אבא שלי ניגש למכשיר הטלפון.
"הייתי לוקח אותו לרופא בכרמיאל," אמר, "אבל לא מצאתי את כרטיסי 'מכבי' שלהם. הילדים אמרו ששלחת אותם לבית הספר."
"שלחתי רק את פנקסי החיסונים," השבתי לו, "כרטיסי קופת החולים שלהם תמיד על האי במטבח."
"אני לא רואה אותם, וחוץ מזה הילד כבר יותר טוב. אפילו טיילנו יחד טיול ארוך והוא לא התלונן על כאב."
המשכתי בשיעור. הגעתי הביתה בעשר. עליתי לראות מה שלום הילדים. מיכאל שכב ער במיטה, נכאב ביותר. ירדתי למטה, הבאתי לו מים עם שתי טיפות רסקיו, ותה עם קשית, שיוכל לשתות להרים את הראש, וישבתי לצדו עד שנרגע.
אחרי כן ירדתי למטה, להירגע בעצמי. אך בדיוק כשהנחתי על שולחן הכתיבה שלי את קנקן תה הצמחים שהכנתי לי, מיכאל הופיע בוכה בפתח חדרי. בוכה מכאב.
עליתי אתו למעלה, השכבתי אותו בזהירות במיטתי. נרדמתי לידו, אוחז בעקבי רגליו, שיידע שאני אתו, בתקווה שקצת יישן.
בבוקר, כשירדתי למטה, הוא כבר היה על כורסת הטלוויזיה בסלון, והתלונן על כאב.
נתתי לו 7 טיפות של אופטלגין במעט מים. "אבא," אמרתי לאבא שלי, שהיה אמור לרדת לתל אביב ברכבת של שמונה, אחרי שהיה אצלנו חמשה ימים רצופים, "נראה לי שאבטל את סדנת השירה שלי ברמת הגולן וארד עם מיכאל לרופא ולצילום."
"אל תבטל," אמר אבא, "אני אסע אתו."
הזמנתי תור לרופא המשפחה, כי אתמול לא היה רופא ילדים בעיר, ויצאתי עם מיכאל ללוות את דניאל לתחנת ההסעה. אשתו של הכירופרקט הייתה שם. היא העיפה מבט בילד ואמרה, שלדעתה מדובר בפריקת כתף. כדאי שנקפוץ אל בעלה לבדיקה.
כעבור עשר דקות מיכאל כבר שכב על מיטת הטיפולים. הכירופרקט אמר שמדובר בתת-פריקה של הכתף, החזיר אותה למקומה, קיבע את הכתף בשתי מדבקות של חומר אלסטי, וקירר אותו בספריי, אף נתן לי כריות ג'ל למקפיא, כדי לשים אותן במקום הפגוע במקרה שהכאב חוזר.
נסעתי לרמת הגולן. כשחזרתי, מיכאל אמר שמשעמם לו בבית, ולא כואב לו. הוא רוצה ללכת למרכזון. אז לקחתי אותו לשם, עדכנתי כמובן את המורה במקום, והלכתי לישון.
בארבע, כשקמתי, נסעתי להביא אותם הביתה. מיכאל אך יצא מפתח המרכזון ופרץ בבכי מרוב כאב. "אז למה לא אמרת וביקשת שיקראו לי קודם!?" התרעמתי עליו. "למה חיכית עד עכשיו!?
"כי שיעמם לי בבית," אמר מיכאל.
"אנחנו נוסעים מיד לרופא בכרמיאל," השבתי לו, "אני רוצה שרופא יראה אותך ושנצלם את הכתף שלך."
מיכאל התמרד. הוא לא רצה שאיש ייגע בו עוד. אבל אני התעקשתי. ירדנו לכרמיאל ל'טרם.' כשחנינו שם, הוא סירב לצאת מן המכונית, כי ידע שנחכה שם זמן רב בתור. בסופו של דבר התרצה.
הצילום היה די מיידי. אבל בין הצילום לבין המפגש עם רופא חיכינו למעלה משעה. והילדים השתגעו, ושיגעו גם אותי. הם היו רעבים, דרשו שנלך הביתה, סירבו בכול תוקף להישאר כדי שנדע מה קורה בכתף של מיכאל.
בשעה הזאת נכנסתי שלוש פעמים למבואה שבין חדרי הטיפולים, מתחנן בפני אנשי הצוות שיקבלו אותנו. בשלב מסוים הרופא אמר לי, "שמע, אתה ממש חסר סבלנות. יש לי פה מקרה דחוף שאני חייב לסיים."
"כן, אבל אני עם תאומים בני שש שאחד מהם סובל מאוד ושניהם משתגעים כבר," אמרתי לו.
בסופו של דבר קרא לנו, בחן את הצילום ואבחן שבר קטן בעצם הבריח. מזל שהכירופרקט המעולה של תובל קיבע את הכתף ברצועות אלסטיות עוד הבוקר.
הטיפול, אמר, הוא תליית היד על מתלה צוואר, ומשככי כאבים. בדף הסיכום הוסיף, אבל לא אמר לי זאת, שעלינו לראות אורתופד בתוך יומיים ורופא ילדים בתוך עוד יום.
מיכאל סירב לקחת נורופן. הטעם היה לו מגעיל. בסופו של דבר, מהול במים, הסכים. אחרי כן תלש מעליו את המתלה העשוי מתחבושת, שהכין לו האח ב'טרם'.
נסעתי איתו לשני בתי מרקחת, עד שמצאתי בסופר פארם ב'ביג' מתלה רשת עם רצועות סקווטש. 120 שקל. העיקר שיהיה לו נוח, ושלא יתלוש את זה מזרועו.
חזרנו הביתה. בדרך קניתי להם פיצה ובורקס. הלכנו לישון.
כול היום מיכאל נשאר אתי בבית. בנינו סירת מלחמה מקאפלות, יצאנו לטיול ארוך ואחרי כן לטיול קצר עם הכלבה החדשה, ובין לבין הספקתי לבדוק את כול עבודות התלמידים שהצטברו באתר שלי, בזמן שמיכאל צפה ב'ארתור' וב'היה היה.'
בשתיים עשרה אכלנו יחד צהריים. לשמחתי הוא אכל מן המרק הכתום שבישלתי, וספגטי. הצעתי לו ללכת לישון יחד, והוא לא רצה. הוא נשכב ונמנם על הספה בסלון.
מכיוון שנרדמתי ב 12.45, התעוררתי ב 14.15. הגוף שלי תמיד מעיר אותי אחרי שעה וחצי בצהריים. אז ירדתי למטה, וקלטתי שיש לי זמן לנקות את הבית. וזה מה שעשיתי. ונדמה לי ששברתי את השיא של עצמי. ב-57 דקות ניקיתי את השיש, החרסינות, האסלות, הכיורים והרצפה. סיימתי בחמשה לארבע, בדיוק בזמן לטוס למרכזון כדי לעבור ממנו עם דניאל אל מגרש הכדורגל.
אחרי האימון הילדים היו רעבים. מיכאל ביקש חביתה ופרוסות עגבנייה, ודניאל ביקש פנקייקס. כמנה שנייה מיכאל ביקש גם דייסת סולת. ואני הכנתי לו דייסת סולת ולי דייסת שיבולת שועל. דניאל כבר נרדם בינתיים על כורסת הטלוויזיה, אז בזמן שמיכאל אכל העליתי אותו למקלחת והשכבתי אותו לישון. ואז ירדתי כדי להעלות למעלה את מיכאל.
כל היום לא כאב לו. רק באמבטיה, כשנכנס אליה והזיז מעט את הכתף. ואז באמת התפתל מכאבים. ניגבתי אותו, השכבתי אותו בזהירות במיטה, הבאתי לו 'אקמולי.' הוא סירב וביקש טיפות אופטלגין ותה לשיכוך הטעם.
עד שהבאתי לו את זה, מקץ כמה דקות, הוא כבר היה חצי רדום. הוא ביקש שאניח את זה ליד המיטה, ואשאר אתו עד שיירדם.
גמור מעייפות השתרעתי על הפרקט בחדר המשחקים הסמוך ועשיתי מדיטציה.
כשקמתי ממנה הרגשתי מאושש. אמרתי לעצמי, שאני לא בן 58, גם לא 48. אולי 38, אם יש לי כאלה כוחות לעבור כזה יום. ואז חשבתי על הידיעה שקראתי היום בווי נט, על זוג בנים שבנו משפחה עם שלוש אימהות, ויחד הם מגדלים ארבעה ילדים, רובם תינוקות. הבחורים הצטלמו לכתבה אוחזים בשני גביעי יין. קינאתי בהם. אבל לא הייתי מתחלף איתם.
כאשר את/ה בוחר/ת להיות הורה יחידני/ת, רק נדמה לך שאת/ה יודע/ת במה זה כרוך. את/ה מגלה את זה בהמשך. הורות יחידנית היא מסע מתמשך של אתגר, קשה יותר מכול מסע אתגרי בתכנית ריאליטי. והיא מעורבת בהמון אהבה ואושר, סיפוק ואפילו גאווה, מהולים ברגשות אשם הוריים.
ויניקוט טבע פעם את המימרה A Good Enough Mother. אני לא בטוח שהוא חשב על הורה יחידני.
רק הורה יחידני/ת שקורא/ת אותי בשעת לילה זו יודע/ת, שאני לא מתלונן, גם לא מתקרבן. רק עושה חשבון נפש לילי לפני שאני נופל למיטה לשנת ליל.
אה, וכאילו כול זה לא מספיק – זוהי גרסתו השנייה של הפוסט הארוך הזה. הקודמת נמחקה לי ברגע שסיימתי אותה.
מרקורי בנסיגה. ואני פשוט שכחתי מזה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
אנחנו מחר נרד לקניות בכרמיאל, ולאורתופדית.
אם מותר, אז אני שולחת חיבוק גם לך וגם לילדים. אתה אבא מדהים ומצליח לרגש אותי כל פעם מחדש. אני בטוחה שעוד תזכה להרבה שכר לעמלך