היום זכיתי במחווה יוצאת דופן. רכזת השיבוץ של הגנים העירוניים התקשרה אלי, כדי לשתף אותי במחשבותיה על שיבוץ הילדים בגנים בשנה הקרובה. היא שאלה, האם אני חושב להפרידם השנה. אמרתי לה שממש לא ושאלתי מדוע.
"מפני שחשבנו שזה יהיה יותר טוב להם, וגם לאווירה בגן," אמרה לי. "יש בכל כיתה עוד ילדים מאתגרים, וחשבנו שהפרדה ביניהם תועיל להם וגם לאווירה בכיתה."
"אני לא מפריד ביניהם בשום פנים ואופן, לפחות עד כיתה א', אם בכלל," השבתי לה.
"גם אם זה יהיה יותר טוב להם?"
"תשמעי, אבא שלי חושב שכדאי להפריד ביניהם, וגם התרפיסטית שאנחנו נפגשים איתה כבר חודשיים חושבת כך. אבל אין על מה לדבר," הדגשתי. "אני יודע שלפעמים מיכאל סובל מאחיו, ולפעמים גם צריך לגונן עליו. אבל במבנה המשפחתי שלנו, היחד התאומי הוא משמעותי בעיניי מאוד, ובלעדיו הם עלולים להיות אבודים."
"גם אם הפסיכולוגית חושבת אחרת?"
"כן. גם אם היא חושבת אחרת," הדגשתי.
אחרי כן שוחחנו על הצוות שיהיה בשנה הבאה בגן. לקראת סיום השיחה, סיפרתי לה שאני חושב על מעבר צפונה. אך ככל הנראה לא אוכל לממשו מיד. "את שנת הלימודים כנראה נתחיל כאן," אמרתי לה, "אבל ייתכן שבהמשך השנה נעבור לקיבוץ בצפון. כל עוד אנחנו כאן, אשתף אתכם פעולה לגמרי, כל עוד לא תנסו לכפות עלי את הפרדת התאומים או תאיימו עלי בכול מיני איומים."
*
באשר להפרדת תאומים כבר הבנתי, שהיא בגדר 'חוכמת ההמון.' בכל פעם שנתקלים בתאומים ישנה סדרת שאלות קבועה לגביהם – 'מה, הם זהים?' ובנשימה אחת 'מה, הם לא מופרדים? מתי תפריד ביניהם?'
הגישה הזאת, של כול מי שפוגש בתאומים, וגם של המערכת החינוכית, מקוממת אותי מאוד. היא מנסה לכפות 'תובנה חינוכית' תבניתית, או תפיסה מוסכמת, על מצבים ייחודיים, פרטניים. ואני חושב שכך הוא הדבר, גם כאשר ה'תובנה' הזו באה אחרי פגישות טיפוליות או צפייה בתאומים. אנשי המקצוע אינם משוחררים מתפיסות תבניתיות. למעשה, הם המנציחים אותן.
יתר על כן, אי אפשר להפריד בין תאומים ואחרי כן להשיב את המצב לאחור. ומי ישלם את מחיר ההפרדה הזאת, אם תתברר כשגויה? רק אני ובניי. המערכת תמיד תהיה צודקת בעיני עצמה. והמערכת רוצה את טובת המערכת, את השמירה על 'אווירת הכיתה בגן'. לא את טובת ילדיי.
לכן, יתכבדו נא אנשי המקצוע בתפיסותיהם, ואני אמשיך בשלי. ובע"ה, ילדיי יעברו עוד השנה לגן קיבוצי, רב-גילאי, שבו שאלת ההפרדה ביניהם לא תעלה כלל.
*
את הבוקר הזה התחלנו בשאלה של דניאל, שחוזרת ונשנית כבר כמה וכמה ימים, מתי יתקנו את הג'יפ החשמלי שלהם. ואכן, התקשרתי השבוע כמה פעמים לחנות, אך רק הבוקר נודע לי שעלי להזמין אוטו גרר לצורך העברת הג'יפ ועוד שלושה זוגות האופניים שיש לנו במחסן, לחנות.
מכיוון שהוצאתי את כול זוגות האופניים מן המחסן החלטתי לנצל את ההזדמנות – לרוקן את המחסן לגמרי, לנקותו, למיין את כול מה שהיה חבוי בו, ולהכניס פנימה רק מה שיהיה לדעתי נחוץ לנו בעתיד. וכך היה. הזמנתי את הילדים לעזור לי בהוצאה החוצה של מיני חפצים, לנקות איתי יחד, במטאטא ויעה, את רצפת המחסן, ואחרי כן סידרתי אותו מחדש.
זרקתי המון. מדפסת לייזר שעלתה לי הון בזמנו, והיום לא שווה שום כלום, מדפסת דיו צבעונית מימי קדם, שתי מדפסות של בונים מבית הקפה שהיה לי, המון פחי צבע ישן, שכבר התייבש לגמרי, ועוד.
כשהגיע הגרר דניאל בכה, שהוא רוצה לנסוע עם האופניים והג'יפ לחנות. הוא לא רצה להיפרד מן הג'יפ ומאופני הפדלים שלו. לשמחתי, האיש נעתר לזה בשמחה, וכך, אפוא, עשינו דרכנו במכוניתו אל חנות התיקון ברחוב שוקן.
אחרי סיום קליטתו של צי הרכב המשפחתי שלנו בחנות הצעתי לילדים ללכת ברגל הביתה. מיכאל אמר שהוא רוצה מונית עם מיזוג, כי חם לו. אבל אחרי שקניתי להם ארטיק מסטיק בחנות סמוכה, הלכנו להנאתנו בצד המוצל של רחוב הרצל, כול הדרך הביתה, הם מתמלאים בעסיסו המתוק של הארטיק, אבל נהנים מגילוי המסטיק החבוי במקל שלו, וכשהגענו הביתה רחצנו פנים וידיים וחזרנו לעיסוקינו. הילדים נחו מול הטלביזיה, ואני הכנתי קציצות בקר ואורז לארוחת הצהריים.
לשמחתי, הם טרפו את הקציצות. וזה לא השינוי היחיד בתפריט שלהם השבוע. הם גם אכלו שניצלים שהכנו יחד. זו התקדמות נפלאה, מפני שמקודם לכן צרכו רק עוף בתנור, יום אחרי יום. ועכשיו הם מוכנים לטעום דברים חדשים.
"אבא, הקציצות האלה ממש טעימות," אמר מיכאל.
"עכשיו אתה יודע איזה דברים טובים אבא שלך יודע לבשל," חייכתי אליו. "אני יכול לבשל לכם עוד המון דברים טעימים חוץ מעוף." ומיד חשבתי בליבי שאכין להם בקרוב גם כדורי בשר ברוטב אננס. מתכון נהדר של איילת לטוביץ', האהובה עלי.
אחר הצהריים בא הנה דניאל מלמד, הבן של אריאנה, לשלוש שעות. בתחילה שיחק עם הילדים בטבלטים שלהם והוריד להם משחקים. אחרי כן הרכיב להם את משחק הכדורגל, שאני כלל לא זכרתי שיש לנו כזה, עד שדניאל הזכיר לי זאת וגם ביקש שארים את מיטתי כדי לגלות אותו בארגז המצעים. לבדי לא הייתי כלל מנסה להרכיב אותו, ואילו דניאל בן השש עשרה עשה את זה בקלי קלות, כמו שהרכיב אחרי כן ג'יפ משחק ממאות חלקי לגו זעירים.
ואז אריאנה באה, וישבנו קצת לדבר.
כשהלכו מאיתנו אכלנו, התקלחנו, צחצחנו שיניים וישבתי לקרוא להם עוד סיפור מספרה הגדול של שלומית כהן אסיף, הפעם על הדוב 'חומפס,' שנורא רצה כל מיני איברי גוף של חיות אחרות, ומכיוון שניחן במזל גדול, לפיו כל מה שהוא רוצה מיד קורה לו, הפך מדוב עם פס חום לצווארו לסוג של מפלצת. סופו של סיפור הוא טוב – אימו מסירה ממנו את כל איברי הגוף המיותרים שהתקשט בהם באמצעות נשיקה.
"איזה שם יפה זה, 'חומפס,'" אמר מיכאל, "מהיום אני רוצה שתקרא לי חומפס, לא מיכאל."
את זה, אמרתי לעצמי, אני מוכרח לספר לשלומית כהן אסיף.
ואז דניאל וחומפס הלכו לישון, והפעם הסכימו לישון איש איש במיטתו. הבטחתי להם שאשב ביניהם, על הפוף, קראתי להם עליו את הסיפור, ואחרי כן נמנמתי ביניהם עד שנרדמו.
היום הייתה לי שיחה טובה, מעודדת, עם עורכת הדין שכתבתי עליה אמש. מחר אפגש עם עורך דין, שהוא האורים והתומים בתחום. ואז כבר אדע מה לפנינו.
ולעת עתה, לפחות המחסן כבר ממויין, משלוח המעטפות לתורמים שלי יושלם בתוך יום יומיים, ואם מדי יום אקדיש מעט זמן למיון וסידור עוד חלק מן הבית, יקל עלי המעבר ממנו – ובה-במידה, אם זה מה שיתגבש בסופו של דבר, גם המשך החיים בתוכו. מה שקרוי 'וין וין סיטואיישן.'
שיהיה לכם לילה טוב.
תודה על התזכורת, דליה:) מזל שיש לי אותך. כי אני לא זוכר כלום.
הי, זוכר איך כולם היו מאוד מודאגים מהפרדת התאומים מבקבוק ה״חלב״? ידעת, היית נחוש, ההפרדה תגיע. הכי חשוב, שתהיה עם היד על הדופק, כשהביחד שלהם יכביד עליהם אתה כבר תרגיש.