"היי, אבא, למה סגרת את האור? אני רוצה סיפור!" קרא מיכאל, כשכיביתי את האור בחדר ונכנסתי איתם למיטה.
"היום אין סיפור, מיכאל. אני עייף מדי בשביל לקרוא לכם סיפור," אמרתי לו, "אבל אני אספר לכם סיפור בעל פה."
"כן, כן, סיפור בעל פה!" התלהב מיכאל, בעודי נשכב ביניהם ומשחיל את ימיני מתחת לראשו של דניאל ואת שמאלי מתחת לראשו של מיכאל, ומקרבם אלי.
"פעם, כשהייתי ילד בבית הספר," סיפרתי להם, "היה ילד אחד גדול וחזק, שנתיים מעלי, שכל הזמן הרביץ לילדים קטנים. יום אחד הוא הרביץ לחבר שלי. זה היה בדיוק בסיום הלימודים בבית הספר, ליד השער. אז ניגשתי אליו ואמרתי לו, שזה לא יפה שהוא מרביץ לילדים קטנים ממנו. הוא הסתכל עלי בזעם, ומיד תקע לי אגרוף חזק בבטן. התקפלתי על הארץ. הוא הוציא לי לגמרי את האוויר מהגוף. ובכיתי. נורא נעלבתי מהאגרוף שנתן לי, וגם מזה שכול הילדים ראו איך אני בוכה."
"הוא כבר מת?" שאל מיכאל.
"אני לא חושב," אמרתי לו. "אבל היום, כשאתם הייתם עם סבא, נסעתי לפגוש אישה אחת, שקוראים לה רות. היא אישה מאוד חכמה, והיא החזירה אותי בדימיון לזיכרון הזה, שהחבאתי אפילו מעצמי. ואני נפגשתי עם הילד הזה, ואמרתי לו שזה לא יפה מה שעשה, שזה מאוד העליב אותי ופגע בי, ואז הסתכלתי לתוכו, וראיתי שהוא עצוב ופוחד, ושהוא הרביץ לילדים קטנים בגלל הפחד והעצב והזעם שלו. ואז אמרתי לו שאני סולח לו."
"ומה הוא אמר?" שאל מיכאל.
"הוא ביקש סליחה. ואני סלחתי לו. ואז התחבקנו, והוא ביקש שנהיה חברים, ואני הסכמתי, וביקשתי ממנו שיגן עלי וישמור עלי."
דניאל שכב לידי, הקשיב לכול מילה ולא אמר דבר.
"כי הבנתי, שילדים שמכים ונושכים ילדים אחרים עושים את זה כי כואב להם, כי הם מרגישים פחד, או זעם, או כעס, ולכן צריך להבין אותם ולסלוח להם."
"אבא, אני ממש אוהב אותך," אמר מיכאל, ונישק אותי פעם אחת, ואז עוד פעם. "שתי נשיקות, שתדע כמה אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך!" אמר דניאל, והתחיל מכסה אותי בהר של נשיקות. ואז מיכאל הצטרף אליו. וזה היה כול כך הרבה נשיקות עד שאמרתי להם, שדי כבר, כי תיכף אני מתחבא מתחת לשמיכה, במערה שלי. ואז דגדגתי אותם, וצחקנו, ונרגענו, והלכנו לישון.
זה לא היה הדבר היחיד שעברתי היום, במפגש 'המסע' שעברתי אצל רות אלברטי, בקיבוץ נצר סירני. היו דברים חזקים לא פחות, שחלק מהם נרמז בכותרת הפוסט הזה. אינני מרגיש שאני יכול או רשאי לחלוק אותם כרגע עם העולם. מדובר בדברים עדינים מדי, שעוד עובדים עלי ברגע זה, במעמקי הנפש. אני יכול רק לומר דבר אחד. שבכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים, בגעיות בכי כאלה, שחששתי שכול הקיבוץ שומע, ואחרי כן צחקתי כמו שלא צחקתי מזמן, ובסוף סלחתי. סלחתי למי שפגע בי, וסלחתי לאימא שלי, שלא ידעה איך להתמודד עם הפגיעה הזאת, ואחרות כמותה, שרבו בילדותי, וסלחתי לעצמי, על שהעברתי חלק מן הפגיעות הללו לבניי, בלי ידיעה כלל.
היום הזה היה כנראה אחד הימים החשובים בחיי, אם לא החשוב בהם. עשיתי בו דרך, ששתים עשרה שנות טיפול רק גירדו את קצותיה. נכנסתי ישר פנימה, צללתי לקרקעית. עוד יש מה לעשות שם. אבל כמה רגעים אחרי שזה הסתיים הרגשתי קל וריק ממתח, נטול תפיסות (בשורוק) בכל איבר ואיבר בגופי. אתמול, מן המסז', יצאתי כואב. הבוקר שריריי כאבו עד מאד. אבל הערב סיימתי את המסע בתחושת ריפיון גדולה. הורדתי מעצמי עשרים-שלושים שנות כאב והדחקה.
חזרתי לגיל עשרים. עכשיו יש לי עוד המון עשורי חיים לפניי. זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי להעניק לעצמי ולבניי. אבא חופשי, נינוח ומפוייס.
והם, שהבינו את הסיפור שסיפרתי להם בדרכם, לא פלא שנישקוני כל כך.
הדבר הכי קשה בחיינו כבני אדם, וגם המופלא והמדהים מכול, הוא, שאיש לא מלמד אותנו לאהוב, איך לאהוב, איך לרקום אינטימיות ולשמר אותה, ואיש לא מלמד אותנו איך להיות להורים. איש גם לא באמת מלמד אותנו מה סוד החיים ותכליתם. את הדברים האלה עלינו ללמוד איש איש בדרכו. ומדובר בשיעור מתמשך. אנחנו לומדים לאהוב בכול פעם מחדש, מפני שכול בן או בת זוג מביאים עימם דרכים חדשות לאהבה. אנחנו לומדים להיות להורים בכול פעם מחדש, מפני שכול ילד או ילדה מבקשים שנהיה הורים שלהם באופן חדש. ואנחנו לומדים את סוד החיים ותכליתם תוך כדי חתירה בתוכם, כמו נהר המפלס לעצמו דרך, ומנסה פעם ערוץ זה ופעם אחר, עד שהוא מוצא את נתיב שפיעתו אל הים.
אני מודה לאל על חיי, על הוריי, על שושלות המשפחה שבאתי מתוכן ושאני ממשיכן. אני מודה להוריי שהולידוני וגדלוני, ולבניי, שבחרו להיוולד לי וללמוד איתי את שיעוריי ואת שיעוריהם. אני מודה לרות אלברטי על עבודתה עמי הערב, ולברנדון בייס על הדרך המופלאה שפתחה בפני רבים, דרך שאני חש כי תהיה דרכי עוד למשך זמן רב, ולא רק כתלמיד. ואני מודה לכם, קוראיי וקוראותיי, על שאתם עמי, בכל חמש השנים האלה, שבהן אני מגלה את עצמי ומעצב את עצמי, ובייחוד בימי החופש הגדול האלה, שבהם אני וילדיי עוברים תהליך התחדשות והתעצמות מואץ כול כך.
כשנכנסתי הביתה ופגשתי באבא שלי ובילדים, שאל אבא: "מה זה היה שם?"
"אה, טיפול בדימיון מודרך," חייכתי אליו.
על פניו עלתה ארשת ספקנית.
חיבקתי אותו, החזקתי לרגע את ראשו בין כפותיי, כך שכף ידי השמאלית תהיה למול עינו, שיש בה שטף דם פנימי מבהיל, שעוד לא טיפל בו, כדי לרפאו כבדרך אגב, והוספתי, "אה, והייתה לי הערב פגישה טובה עם האימא שלי" (היא נפטרה לפני 14 שנים).
"אתה עם השטויות שלך," הפטיר, ויצא מן הבית חצי מחייך וחצי דומע, ועל פניו חיוך רחב.
שיהיה לכם לילה טוב.
