יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם של אבא שלהם (20)

    "קח בחשבון דבר אחד," אמרתי לפני רגע למישהו שאינני מכיר, וביקש להיוועץ בי לגבי הבאת ילדים לעולם באמצעות פונדקאית, "ברגע שהילדים ייוולדו, החיים שלך יתהפכו לחלוטין. לא ישתנו, יתהפכו. הילדים יהפכו למרכז חייך, ותהיה חייב לתת להם מענה בכל רגע, עשרים וארבע שעות ביממה, עד סוף חייך."

     הוא השתהה רגע, שאל הרבה שאלות, באשר להיסוס בין הורות משותפת להורות יחידנית, באשר לגילנו כהורים יחידנים והשפעתו על ההחלטה להביא ילדים לעולם ועוד. השתדלתי לענות לו מעומק לבי. בכנות מוחלטת.

     "עם כול הקשיים שתיארתי בפניך" הוספתי, "דע לך דבר אחד – שזה הדבר הטוב והנפלא ביותר שתעשה בחייך, וגם הקשה מכולם. תיהנה מהם עד כלות, וגם תחווה יסורים וכאב שמעולם לא ידעת."

     בסוף השיחה אף הזמנתי אותו לבקר אותנו, כדי להיווכח במו-עיניו במה הדבר כרוך.

     את השיחה בינינו סיימתי במה שאמר לי אבא שלי לא מזמן. "קח אוויר," הוא אמר לי, "ההורות היא מסע ארוך, ומתמיד."

     ואני מאוד מקווה, שבדבריי עודדתי עוד מישהו, שאינני מכיר, להעז לעשות את הצעד הזה. להיות לאב.

*

     הדברים הללו, שאמרתי לו, לא באו לי סתם. אתמול, רגע לפני צאתי מן הבית לקחת את הילדים מן הגן, צלצלו אלי מן העירייה. "אילן," אמרה מנהלת מחלקת המועדוניות העירונית, "היום היה יום קשה בגן. לצערנו לא נוכל להמשיך להחזיק את הילדים במועדונית. הסייעת לא מוכנה יותר לעבוד איתם."

     "מה קרה?" נחרדתי.

     "דניאל התנפל על מיכאל, וכשניסתה להפריד ביניהם הוא שרט אותה, משך בשערה ונשך אותה," השיבה לי. "ואין לנו סייעת אחרת שמוכנה לבוא לעבוד במועדונית."

     "אני יכול למצוא ולממן סייעת מטעמי?" שאלתי.

     "לא. זה לא מקובל אצלנו. אם אתה רוצה, אתה יכול להביא רק את מיכאל למועדונית."

     "זה לא יקרה," חתכתי אותה, "אני לא אתן לילד אחד שלי להרגיש ילד דחוי מול אחיו."

     הודיתי לה על שלושת הימים של הקייטנה ומיהרתי לגן. כשהגעתי לשם, פגשתי שני ילדים צוהלים, ושלוש נשים חמורות סבר. ניגשתי לסייעת, סובבתי בעדינות את זרועה וראיתי את סימני הנשיכה. הם נראו בבירור על זרועה.

     התנצלתי בפניה, הודיתי לשלושתן על הימים האלה, ולקחתי את הילדים הביתה. לבי חרב.

     אחר הצהריים הילדים שאלו אם מחר (היום) נלך למועדונית. אמרתי להם שלא. "אנחנו לא נוכל יותר ללכת למועדונית, דניאל," עניתי לו, "בגלל מה שקרה אתמול בגן. אתה צריך להבין, שלכל התנהגות יש תוצאה. ובגלל מה שקרה בגן, לא נוכל לחזור אליו יותר."

     אז גם שאלתי אותם מה קרה, שגרם לדניאל להתפרץ. הסתבר לי, שילד אחד בגן היכה את דניאל. זה ילד שידוע כילד מכה. רק שהוא נמצא במועדונית כל השנה, ואיש לא מעלה על הדעת להוציאו ממנה, בעוד שבניי נכנסו למועדונית לפני שלושה ימים בלבד. כך או כך, דניאל נתקף בתסכול, וניסה להוציא אותו על אחיו. כאשר הסייעת ניסתה להפריד ביניהם – במקום לעשות לו הולדינג, כמו שביקשתי ממנה לעשות במקרה כזה – פרק אותו עליה.

     לדברים האלה יש היגיון. יש הסבר. הילד מוצף, הוא לא יודע איפה לפרוק את זה, ולא יכול להכיל את תסכולו, וזה מתפרץ.

     כשסיפרתי כל זאת למטפלת שלנו, כעסה מאוד. "העירייה צריכה למצוא לך סייעת אחרת," אמרה לי, "לא להוציא את הילד מן המועדונית."

     "לזה התכוונתי כשאמרתי לך, שהמערכת כבר סימנה את הבן שלי," אמרתי לה, "וזו הסיבה בגללה בחרתי לעשות שינוי מסדר שני ולהסתלק מן העיר. זו גם הסיבה, שביטלתי את האבחון ההתפתחותי שנקבע לו כפולואפ, למחר. אני לא מוכן להמשיך להתגלגל במערכת הזאת, שתחפש וגם תמצא כול מיני תיוגים לבני, תחייב אותי לטפל בו במיני טיפולים ואחרי כן גם ארגיש מחויב לעשות כדבריה. אני מחזיר לעצמי את האחריות על בניי."

     "אמשיך בטיפול משפחתי בצפון. אם את ממליצה לי לעשות זאת, אוסיף על זה תרפיה עם מוסיקה או עם בעלי חיים, כדי להבנות להם את הוויסות החושי. אבל אתן לילדים שלי סביבה רגועה יותר, מכילה ותומכת יותר, ובעיקר סביבה שבה כולם ילדים ישראלים, דוברי עברית, חברים למשחק שאין עמם קשיי תקשורת, שגם הם, בפני עצמם, מולידים תסכול."

     המערכת העירונית לא יודעת להתמודד עם ילד עם עוצמות רגשיות עזות. היא מצמידה לו תגים, מתישה אותו ואת ההורה שלו באבחונים התפתחותיים ורגשיים ושולחת אותו לכול מיני סוגי טיפול. אין לי עניין להתכתש עם המערכת או להאשים אותה. הדבר היחיד שמתסכל אותי הוא, שהמערכת הזאת דורשת ממני, כהורה, הכול מכול וכול, אבל לא עושה את המינימום ההכרחי, כמו להתעקש ולמצוא סייעת אחרת, שתדע להכיל את הילד, כשזה מה שהוא צריך.

     כן, ילדים נושכים. הילד שלי הוא לא הראשון שנשך סייעת. גם לא האחרון. וכאמור, יש ילדים קשים הרבה יותר ממנו בגן הזה. כאלה שהוא עצמו חוטף מהם מכות. אבל אותו סימנו. ואני לא מוכן שיסמנו לי את הילד, ולא מוכן להפקיר אותו, מטפורית, למנגנוני ההערכה והמעקב של המערכת הציבורית. לא עוד.

*

     מישהי מקוראות הבלוג הזה המליצה לי על ספר ושמו 'ילדים רגישים מאוד.' אני קורא בו כעת, בתודה ובהתרגשות, ומגלה בו את בניי. מיכאל רגיש לריח. יש לו חוש ריח מפותח להדהים, והוא מבחין בכל שינוי בריח בסביבתו. הוא אלרגי גם לכול סוג של בד סינתטי, מתלונן על כל אטיקט הצמוד לבגדיו, ולכן אני גם מסיר מיד, בשתי אצבעות, במומחיות שפיתחתי למענו, כל תג בגד שאני מלביש לו. מיכאל מצייר כמו ילד בוגר, פנים וגוף של אדם, ומבלה עם ציוריו בשקדנות ובריכוז ממושכים, ובו-בזמן גם מבלה הרבה שעות מול הטלביזיה, משום שהיא ממקדת אותו בספיגת ידע ובכמות מוגבלת יחסית של גירויים, מול כול מה שמתרחש מסביבו. הוא רגיש מאוד לבני אדם ולסבל אנושי, ובהם גם סבלו של אחיו, ומכיר בנשמתם של בעלי חיים ושל צמחים.

     דניאל רגיש מאוד לרעש. הוא לא יכול לשאת רעש בסביבתו, ובורח מכול סביבה הומה מדי. הוא לא מסוגל לשהות זמן רב מדי מול טלביזיה, ומוכרח להמציא לו משחק או לקבל תשומת לב. הוא בעל דימיון מפותח להפליא, ממציא סיפורים קסומים בן-רגע, אוהב אדם ובעלי חיים, ומתרפק על כל כלב שהוא פוגש ברחוב. הוא יצירתי בצורה מדהימה בכול הקשור לטכנולוגיה, ומפענח בעצמו מנגנוני חיבור או פירוק והפעלה של מכשירים, שאני עצמי עומד אובד-עצות למולם, הוא כריזמטי וגם קצר רוח, מוכרח לקבל סיפוק מיידי לצרכיו. הוא עצמאי, דעתן, עקשן, ולא מוכן לקבל שדברים אינם מתרחשים בסדר שהוא רוצה שיתרחשו, אלא על פי מאוויו וחוקיו. אבל, עם כול הקושי, הוא ילד מדהים.

     שניהם מגלים בתוכם הרבה מן הרגישות שלי. לי לקח הרבה שנים של תסכול בתור ילד להבין, שאני מוצף רגשית וחושית מסביבתי, שאני אלרגי לתוויות של בגדים ולכל בגד שאינו עשוי ממאה אחוז כותנה. אמי זכרה לברכה ניסתה לכפות עלי כילד את אופנת הביגוד לילדים של שנות השישים – חולצות עם צווארון 'פולובר' ומכנסי גברדין, ולא הבינה מדוע אני תולש את הבגדים האלה בזעם מעל גופי, זועק שחם ומגרד לי בהם, ושהבגדים האלה חונקים אותי. את האלרגיה שלי לאבק ולכול בד שיש בו אפילו 5% פוליאסטר או חולירע אחרת, גיליתי רק בבגרותי.

     כמו בניי, גם אני עצמאי, דעתן ועקשן, גם אני ממציא סיפורים, בורא מציאויות לעצמי ולא מוכן להיכפף לנסיבות, גם אני מכיר בנשמתם של צמחים ובעלי חיים ואוהב אותם.

     הילדים האלה אינם רק השתקפות שלי כמובן. הם נשמות עצמאיות וייחודיות. אבל הם בהחלט בשר מבשרי, ואני אוהב אותם עד כלות, גם כשלעתים הם מקשים עלי באופן שלא שיערתי כלל את תוקפו, כשהחלטתי להיות להורה.

     ויותר מכול, ולפני הכול, אני מחוייב להם ולטובתם. אני ההורה היחיד שלהם. עלי מוטלת החובה לדאוג לרווחתם, להתפתחותם ולהיותם תמיד מוקפים באהבה, בהכלה ובתמיכה. גם כשקשה לי, גם כשאני כואב, גם כשאני חרד, גם כשאני מוטרד מבעיות פרנסה.

     אין לי ספק, ששניהם יגדלו להיות נערים וגברים לתפארת. השאלה היא כמה ייסורים יצטרכו לסבול עד אז. אני מקווה שהמעבר מתל אביב לרמת הגולן, או לצפון הרחוק, ייטיב עימם.

     לא חשבתי שאכתוב את הדברים האלה. אתמול מחקתי אותם מן הפוסט הלילי שלי, כי הרגשתי שאולי עלי לשמור אותם לעצמי, מחשש שמא כתיבתם כאן תזיק לילדיי בכול מקום שייקלטו בו בעתיד. אבל עכשיו אני מבין שלא, שאני לא מוכן להסתיר דבר. שאולי אני כופה על בניי מידה גבוהה מאוד של חשיפה, שאני מורגל בה, והם עוד לא נמצאים בגיל שיוכלו להחליט אם הם מעוניינים בה, אם לאו, ואולי אני עושה להם בזה עוול או נזק. ישנם לא מעטים בסביבתי הקרובה החושבים כך.

     אבל סובבי אינם לוקחים בחשבון עוד דבר. שבכתיבתי עליהם, בחשיפתי אותם, אני מלמד גם בניי גם דבר אחד, שהוא חשוב מאוד בעיניי, כערך חיים – לעולם לא להתבייש במי שהם, תמיד לעמוד על שלהם ולא לקבל תכתיבים משום מערכת או מנסיבות החיים, אלא לברוא את נסיבות חייהם בדרכם וכרצונם, בתנאי אחד – שאינם פוגעים בזה בזולת או בעצמם.

     הבעיות הכרוכות ברגישות היתר שלהם לא תיעלמנה עם המעבר לגולן. אני לא משלה את עצמי בכך. ולכן אמשיך לטפל בהם גם שם. בדבר אחד אני בטוח. ייטב להם עד מאוד לחיות במרחבים, בבית גדול ולא בבית עמוס גירויים חושיים, בחצר עם כלב ובעלי חיים, בישוב קהילתי שיש בו הרבה ילדים ישראלים, ובמערכת חינוך יישובית.

     מחר אחר הצהריים נצא לגולן, לסוף שבוע בו נבדוק רשימה של בתים בישובים שונים. אני מקווה שבתוך הטיול הזה נמצא את שאיוותה נפשנו. דניאל כבר הודיע לי, שהוא לא רוצה לנסוע, אלא להישאר בבית, ולא רוצה לעבור לבית אחר. הוא מבין את השינוי המתרגש עליו ונבהל. מיכאל פתוח יותר לאפשרות הזאת.

     ואני? אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. שחייב להיות בסדר. ואם לא, תמיד נוכל לחזור הנה, לנווה צדק. אבל לפחות אדע שניסינו משהו אחר, שהלכתי עד קצה העולם, או הארץ, למען בניי. ושאם יהיה צורך, אעשה את המסע הזה שוב, עד שאבטיח את שלומם ואת רווחתם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

אני לא מאשר תגובות אנונימיות בבלוג שלי. למעשה, כל פעם שאני מקבל תגובה אני קודם לכן שולח מייל לכתובת המייל שנשלחה ממנו, וממתין כדי לראות האם אני מקבל משם תשובה, או שהמייל חוזר אלי ככתובת שגויה. כך שאין טעם לכתוב לי באנונימיות. דורשי טובתי באמת ולכאורה – כפי שכתבה פעם שז חברתי באחד מן הסיפורים הכי חשובים שנכתבו בספרות העברית, בעיניי, 'מאולפת,' סיפור חובה לכול העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי (הסיפור כלול בקובץ הסיפורים 'מאולפת' שאני עצמי ערכתי והוצאתי לאור בבית ההוצאה שלי) – מתבקשים לחתום בשמם על תגובותיהם אלי, אחרת לא תפורסמנה. תודה.