אני כותב את הדברים האלה בשעה ארבע וחצי בבוקר של היום ה-15 בחופשת הילדים. פשוט נרדמתי איתם אמש בעשר בלילה, אחרי ארוחת ערב שנייה. אני מקווה שאצליח לשחזר מתוך מחיקון השינה את אירועי האתמול.
בבוקר הכנתי לילדים פנקייקס, שלא נגעו בהם. דניאל אכל דניאלה. מיכאל לא אכל כלום. כשהלכתי למכון הכושר העברתי לאילנה את הצלחות עם הפנקייקס.
אחרי כן הייתה לי סדנה, ואבא שלי שמר על הילדים. הוא התקשר אלי למכון הכושר, רצה לנסוע איתם לרמת השרון, לבלות איתם שם ולהחזירם בצהריים הביתה. "אבא," אמרתי לו, "הם לא אכלו כלום מהבוקר."
"לא נורא," הרגיע אותי, "אתן להם פרי או משהו."
"פרי או משהו זה לא מספיק עד הצהריים. אז מוטב שתחכה לי עד שאבוא מן הכושר הביתה, ואכין להם אוכל."
"אם ככה נישאר כבר בבית שלכם," השיב לי. וכך היה. חזרתי מן הכושר, הכנתי להם צלחות עם ביצה קשה וירקות חתוכים והלכתי ללמד בבית הקפה הסמוך.
באחת עשרה וחצי עשיתי הפסקה בסדנה וקפצתי הביתה לחמם להם צהריים. קציצות ומג'דרה, ואז שבתי ללמד.
כשחזרתי באחת הביתה ראיתי שוב, שהם בקושי אכלו, ואז נשברתי ונתתי להם בקבוק.
הילדים נרדמו רק בשתיים ורבע בצהריים ולכן ישנו עד חמש. כשהתעוררו הלכנו לשוק. פתאום אני מגלה שצריך ללכת לשוק מדי 4-5 ימים בשבוע, ולא מדי 7-10 ימים כמו שעשיתי מקודם. אחרת אני נתקע בלי בשר ופירות וירקות.
דניאל אכל בננה, מיכאל סירב. אחרי כן קניתי להם ארטיק קרח, והדפתי את עגלתם העמוסה בקניות במעלה הרחובות אל השכונה, אל הבית. בדרך דניאל כבר הבהיר שהוא רוצה לשחק בצינור המים – לנקות את הפיפי של לונה בחצר, ולמלא ברכה. היה ערב כל כך הביל, שזו בהחלט הייתה בחירה מצוינת.
ואני בינתיים רחצתי ירקות ופירות והכנתי נתחי עוף מוקפצים עם ירקות ונודלס, והזמנתי אותם לאכול. "ילדים, אין יותר האם בוק," אמרתי להם, "אז כדאי שתאכלו, כדי שלא תהיו רעבים בלילה."
חזרתי על המשפט הזה הרבה פעמים אתמול בערב, וגם החבאתי את קופסת המטרנה. בי נשבעתי, שלא אכין להם בקבוק מטרנה בערב ובלילה גם אם יהיה לי קשה מאוד.
דניאל ממילא אוכל אוכל מוצק, להנאתו. הבעיה היא מיכאל. הוא משמר דפוס תינוקי עם הבקבוק הזה, שיוצר מעגל שבו מדי שלוש שעות, גם באמצע הלילה וגם לפנות בוקר, הוא דורש בקבוק בשל עליה וירידה דרסטית של רמות הסוכר. זה חייב להיפסק. מה גם, שכבר מזה שבוע הוא משלשל, וזה בא והולך, וברור לי שזה קשור לתזונתו.
בערב הוא סוף סוף השתכנע לאכול כמה נתחי עוף. בנודלס הוא לא נגע. דניאל אכל מזה ומזה. אחרי כן, במיטה, בשעת הסיפור, ניסיתי לשכנע אותו לאכול פנקייק שחיממתי. הוא לא רצה. דניאל כרסם חצי פנקייק ושני מלפפונים ירוקים בהנאה גמורה.
אבל בתשע וחצי הם עוד היו רעבים, בעיקר מיכאל, ואז עברנו שוב למטבח. הגשתי להם טוסטים מוכנים עם טבעות זיתים וגבינה לבנה, ושניהם אכלו מזה. דניאל אכל את הטוסט. מיכאל בעיקר לקלק את הגבינה, ושיבץ בה טבעות זיתים.
נשבעתי שאני לא עושה בקבוק מטרנה הערב, ועמדתי בזה. כך היה גם בלילה, כאשר לכל אורכו מיכאל התעורר מרעב, וביקש בקבוק. "אין בקבוק," אמרתי לו, "שתה מים." ואכן, הוא ואחיו שתו שניהם הרבה מים הלילה. מה שלא עשו עד כה. מסתבר, שברגע שבקבוק המטרנה נמנע מהם, הם יודעים טוב מאוד לשתות מים.
בזה, פחות או יותר, עבר יום האתמול.
ברור לי, שבתשעת הימים הקרובים אני גומל אותם קודם כל מן הבקבוק ואחרי כן מן החיתולים. אני רוצה שיתחילו את שנת הלימודים החדשה בכיתת הבוגרים של הגן, ב 28 לאוגוסט, בלי בקבוק ובלי חיתולים. זהו. רק כך יגיעו לגן עירייה בשנה הבאה גמולים ובוגרים ובשלים כמו שצריך.
אבל קל זה לא. לא להם, ולא לי.
מן הסיבה הפשוטה.
כל עוד הם אוכלים מטרנה, יש לי כהורה 'כיסוי' מושלם הן לתזונה והן לשתייה שלהם. אני לא צריך לדאוג, אני גם לא מוכרח שיהיה לי אוכל ביתי מבושל מדי יום. אבל זהו. מעתה, מרגע שהם בלי בקבוקים, אצטרך להקפיד בשבע עיניים על שתיית המים שלהם, וגם על כך, שתמיד יהיה אוכל ביתי מבושל בבית. כמו שגדלנו אחיי ואני בביתנו כך אני רוצה לגדל את בניי. שיידעו שתמיד, בכל יום ביומו, מחכה להם ארוחת צהריים חמה על השולחן.
ורק עכשיו אני מבין כמה זה תובעני כלפי ההורים, בייחוד האימהות.
אבל יש לי גם גמול רגשי על זה.
אתמול מיכאל קרא לי "אבא אימא אילן." אחרי כן, בדרך חזרה מן השוק, הסבתי את תשומת לבם לשורת המנופים הגבוהים ברחוב יצחק אלחנן. "הנה מנוף קטן, הנה מנוף גדול," אמר מיכאל, "מנוף אימא."
"ואיפה מנוף אבא?" חייכתי אליו. והוא הצביע על המנוף הכי גבוה מכולם. "הנה."
ובלילה, במיטה, הוא פתח את הספר "פרפר נחמד," התעקש שהוא רוצה לספר אותו לעצמו, הצמיד את עיניו לאותיות, כאילו הוא קורא, ואז פתח את העמוד עם הדקלום על האם, הצביע על דמותה ואמר "אימא."
ואחרי כן התנשקנו. ושיחקנו במשחק הנשיכות, שבו אני נושך אותו בנשיכות קטנות של אהבה כל פעם שהוא אומר מילה מסוימת. ואחרי כן הלכנו כולנו לישון.
מסתבר שהזיכרון שלי עוד עובד.
יום טוב ונפלא לכולכם/ן.
