הבוקר קמתי וראשי כבד עלי, משום שנת הלילה, אך בעיקר בשל אי-מייל שקיבלתי אמש מחבר נעורים אהוב ומוערך על-ידי מאד, שבו ביטא את רחשי לבו כלפי הקמפיין שלי לגיוס המונים. כך, בין השאר, כתב לי:
"הגבול בין קבלת סיוע מחברים לתלות מתמשכת וחו"ח 'קיבוץ נדבות' הוא מדרון חלקלק שלעיתים קשה לזהות את הגבול ומאד קשה לחזור. אני מכיר כמה אנשים בגילנו שפוטרו, נפלו כלכלית וחצו אותו ורוצה למנוע ממך את הסכנה הזו […] כמו שכתבת, לקחת החלטה נכונה אמיצה בגיל 52 לאמץ 2 ילדים ואכן יש לך אחריות, ואני חושב שבחרת נהדר להיות הורה, למרות הגיל. ברור לי שגידול 2 ילדים לבד זו משימה מאוד מאוד קשה.
השאלה איך תבטיח את ביטחונך וביטחונם הכלכלי חשובה , מוסרית ופרקטית, יותר ממימוש עצמי מלא/אופטימלי שלך כסופר (וזה לא בינארי, או – או, אלא שאלה של מינונים וגם מימשת את עצמך לא מעט עד היום, אתה סופר מוכר ומוערך). ובמחשבה קדימה, ונניח שתגייס 250 אלף ותשרוד איתם שנה, אז שנה הבאה תצא לעוד מבצע? ועוד אחד? ובעשור של גיל 60-70, כשהילדים בני 8-18, היכן תעמוד?? מתי שהוא הזרם ייפסק, ואל תתרשם מכמה עשרות פוסטים תומכים בפייס. יש אלף שלא הגיבו, הם הרוב הדומם. האחריות שלך כלפי עצמך וכלפיהם צריכה לגבור על הדחף האומנותי או צורך להתמסר לכתיבה, זק ככל שיהיה. אנחנו לא בני 20 ואין לנו את הלוקסוס להמר.
בהכירך אותי כאדם מעשי ומכיוון שחשפת הכל בכתבה אני מרשה לעצמי לתת לך עצת אוהב: קח את יהודה עמיחי כמודל – לוחם, משורר ומורה. יש לנו עוד 10 שנים עד לפנסיה, מכללות ובתי ספר באזור מעלות, כרמיאל או עכו וכדומה ישמחו להתברך במחנך ומורה לספרות ברמתך. עבודה כזו תשלב את עולמך עם שליחות ערכית וחינוכית, שגם היא לא זרה לך. אני מכיר אותך, אתה תהיה מורה מצוין ונערץ. ובמישור הפרקטי – עם משכורת של כ 10,000 ₪ בחודש במשרה של 24 שעות שבועיות ורק 8 חודשי עבודה נטו בשנה (כן כן זה המקצוע), יוותר לך זמן (וקצת כוח ) להיות עם הילדים ולכתיבה […] במונחים של מגזרי שוק אחרים, בהם התקן הוא כ 2000 שעות בשנה, זו חצי משרה. לא בכדי הפך מקצוע ההוראה דה פקטו ל'משרת אם.' מצטער שאני מקשה עליך, מתנצל אם פגעתי או חדרתי לנושאים לא לי."
*
אני מבקש מראש שלא תגיבו במילה אחת על דבריו, מפני שמדובר בחבר אהוב מאוד, ואינני רוצה ולו שמץ פגיעה בו. אבל מכתבו הקשה עלי מאוד דווקא משום שאני מעריך אותו, את יושר לבו ואת כנותו, ובטוח בדאגתו לי.
המכתב הקשה עלי מכמה טעמים. ראשית, משום שלא אימצתי את ילדיי אלא הבאתי אותם לעולם באמצעות פונדקאית, מזרעי שלי. הם בשר מבשרי, ויקרים לי יותר מעצמי. שנית, משום שאין טעם לשלוח אותי להיות מורה בתיכון. אני מתפרנס מהוראת כתיבה יוצרת במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ומסגרות אחרות כבר במשך חמש עשרה שנים. ובזה בדיוק העניין. מזה בדיוק אני רוצה להשתחרר, חלקית, אני אוהב ללמד, אבל חייב להשתחרר מזה חלקית, כדי להיענות לצו העמוק יותר של היצירה.
המכתב שלו הקשה עלי בעיקר מפני שהציף בדיוק מה שהוא, ואולי גם חבריי הרבים ובני משפחתי חושבים על פנייתי לציבור, אך נזהרים מלומר לי. שהפכתי את עצמי לקבצן, שביישתי את עצמי ופגעתי בשמי הטוב, שאני במדרון חלק שאין ממנו תקומה. אלה דברים מחרידים, מפני שהם מהדהדים גם את פחדיי, גם את חלק מן הקולות הפנימיים שבתוכי.
אבל איש מסובביי אינו חי במקומי ואינו יודע עם אילו לחצים מן הבנקים אני מתמודד, בנוסף על תביעת היצירה ועל לחצי החיים. איש מהם גם אינו חי את נסיבות חיי – הבקשה המפורשת ממני שאוציא לאור ספר מדי שנה או שנתיים, והגילוי המבעית שלי, שחברת הפקה ישראלית עומדת לצלם סדרת טלביזיה על הסיפור של 'צבי מגדל', ארגון הסרסורים היהודיים בארגנטינה, העומד בבסיס רב-המכר שלי 'מעשה בטבעת,' וזאת – תוך הכחשה של קשר כלשהו בין הסדרה לבין ספרי, ובהתאם, אי בקשת זכויות יוצרים ותשלום עליהן (מה שהבהיר לי שעכשיו הזמן שבו עלי לשבת ולכתוב סדרות טלביזיה בעצמי משלושת ספריי, אחרת אאבד את עולמי). איש מהם גם אינו יושב, כמוני, לבדוק עשרות עבודות מדי שבוע, משל תלמידיי, ולערוך שניים-שלושה ספרים בו-זמנית, בזמן המעט שנותר בידיי מיומי ומחיי, הזמן שאני מוכרח להקדיש ליצירתי.
אינני כועס על חבר נעוריי, גם לא על איש מבין חבריי ומי שבחרו לא לתרום לי, לא להשתתף במה שהם רואים כמנוגד לערכיהם וגם כמנוגד לטובתי. אני גם לא מאוכזב מהם. אני יודע רק דבר אחד פשוט. כול שקל שנתרם מאפשר לי להחזיק את הראש מעל המים ברגע זה, מול הבנקים, ומאפשר לי עוד 1000 מילה ביום. כול שקל כזה מקרב אותי קצת יותר למטרה שלי. לשבת ולכתוב יום שלם, או לפחות בכל הזמן הנתון שיש לי, מבלי ליירא את נפשי ולהעסיק את עצמי בדאגה ליומיום, לעכשיו, להווה.
קשה לי מאוד לעמוד במקום הזה, של המבקש. הוא מנוגד לאופיי ולערכיי. אני אדם שתמיד עבד בחייו, ומעולם לא הושטתי ידי בבקשת עזרה מאיש, מלבד פעמיים, בזמן המשבר עם בית הקפה שלי. ואז זה היה לא למעני, אלא למען עובדיי, שלא יכולתי לעמוד למולם בשעה שאינני יכול לשלם להם את משכורותיהם, לא בשביל עצמי. וגם פה עוד נותרו לי קצוות לסגור, הכלולים ביני לביני במניין חובותיי בעולם.
עם זאת, כשהתלבטתי האם בכלל לפתוח בקמפיין הזה, או להמשיך לברוא לעצמי פרנסות, כפי שאני מיטיב לעשות, הבנתי דבר אחד. שאני צריך להמשיך לברוא לי פרנסות – אבל חייב לפתוח בו-זמנית צינורות של שפע בתוך חיי, לאפשר למי שרוצה לעזור לי, לעשות כן. ושאסור לי להתבייש בזה, מפני שאם אתבייש בזה, או אדון את עצמי לחומרה, כפי שאני יודע כול כך טוב לעשות, אולי אהיה צודק ומוסרי בעיני עצמי, אבל אהפוך לכותב מסתוכל, שאינו ממלא את תכלית חייב. וזה יכאיב לי לא פחות, אלא הרבה יותר.
אינני רוצה להגיע לערש דווי, בגיל מאה ועשרים כמובן, לא פחות מזה, כשאני מלא צער ויסורים על כך שלא עמדתי בתכלית חיי. ולמען האמת, גם אינני רוצה לחוות את התחושה הזאת ביומיום. הרגשתי כך לא אחת, והתחושה הזאת מאיימת להטביע אותי בתוכה. זו הסיבה לכך שאני כול כך עקבי ועיקש בנוגע למנת הכתיבה היומית שלי.
אי-כתיבה מרעילה את חיי ומטילה צל כבד של תסכול ושל יאוש על חיי ועל הורותי ועל ילדיי. לכן, אני מוכרח למצוא מדי יום את הדרך לתמרן בה בין מחויבותי העמוקה ואחריותי האינסופית לחיי ילדיי, כהורה מפרנס, יחיד, שעליו לא רק לפרנסם אלא גם לגדלם מסופקים מבחינה רגשית – לבין מחויבותי העמוקה לעצמי ולקוראיי.
זה מה שעומד בבסיס הפנייה הזאת לציבור. זו האמת לאמיתה. אתם, קוראיי, אינכם צריכים לחוש שום חוסר נעימות, במידה ואתם לא רוצים, לא מוכנים או לא מסוגלים לתת את חלקכם בקמפיין הזה. לא אדון אתכם לכף חובה, גם לא אנתק את קשריי עם איש מכם. אני אוהבכם ומכיר לכם תודה אפילו על עצם קריאתכם בבלוג שלי.
אבל אני יודע דבר אחד. כול מה שאני עושה וכותב כאן, בפוסטים היומיים האלה, מאז תחילת הקמפיין, בא מתוך הכוונות הטהורות ביותר, בלב פתוח ובנפש גלויה. ואני הוא זה שיצטרך לעמוד, בסופו של דבר, בפני קוני, שיבדוק מה עשיתי בחיי עד הנה' עד כמה מימשתי את תעודת חיי ומה מידת הפינוק, הנירפות או העצלות שהתרתי לעצמי. ואני די בטוח, שאולי אכשל במבחן הבושה והפגיעה בשמי הטוב, אך אעמוד יפה במבחן החריצות, המחויבות והחתירה להגשמת יעודי. ודי לי בזה, חברים. באמת.
הקמפיין שלי לגיוס המונים נמצא כאן: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206.
אם קשה לכם להתייחס לזה כאל תרומה, או כאל 'קבצנות אינטרנט,' כפי שהטיחה בי מישהי, אתם מוזמנים לחשוב על כך באופן הבא: זה לא קמפיין התרמה אלא קמפיין שיווק. אני מוכר בו מראש את ספריי ואת שירותיי כמורה, וביוקר, ובאותה הזדמנות מכפיל ומשלש את יחסי הציבור שלי ל'אשת הפיראט היהודי,' ספרי החדש, ולספריי הבאים.
איש יחסי ציבור יודע תמיד להמציא עוד סיבות ליחסי ציבור. זה גם מה שאמרתי לעצמי, כשנבוכותי לפתוח בקמפיין הזה. אילן, אין לך מה להתבייש. אתה מוכר מראש את הספרים ואת ההרצאות והסדנאות שלך, ומייחצן את ספריך הקודמים והבאים. וזה אחלה. זה בסדר גמור.
שיהיה לכם שבוע טוב.
נ.ב.
הבוקר בילינו בחוף אכזיב, אחד החופים היפים בארץ. מתחם קמפינג, עם שתי בריכות שכשוך ענקיות, טבעיות, של ים כחול ומלא דגיגים. שחינו במים שעה ארוכה, אחרי כן חפרנו בידינו בחול ומצאנו אוצרות של פיראטים – אבנים שהים שייף אותן בכל מיני צורות, צבעים ומרקמים. הבטחנו לעצמו שנשוב לשם, אולי אפילו השבוע.
בשלב מסוים, כשהילדים השתכשכו למולי במים הרדודים, נטלתי לידי את המחברת והעט, ואת כרטיסיות התחקיר שלקחתי איתי לחוף הים, בחרתי כרטיסיה אחת וכתבתי סצנה שלמה ברומן הבא שלי. וגם שיר. ואז הרמתי עיניי לכחול העמוק הזה של ים ושמיים, וידעתי ששוב ניצחתי היום באמנות האפשר.
כעת, בחמש וחצי אחר הצהריים, התיישבתי לכתוב לכם את הפוסט הזה מוקדם מן הרגיל, רק מפני שסיכמתי עם מיכאל ודניאל, שאני יושב עם עצמי חצי שעה בדיוק. והנה היא עברה.
להתראות:)
יפה כתבת. וזו בשום אופן לא קבצנות. זו השקעה לטווח ארוך. תשלום שמקדים את קבלת היצירה הצוגמרת ומאפשר את התהוותה. יש לך ילדים בני מזל
אילן, לך עם הבנתך,
כצופה מהצד, הפרוייקט ניראה מה שהוא:
יוזמה לגיוס כספים, עם תמורות שונות מצידך.
בהצלחה !