כשהדבר הכי טוב קורה (על הזכייה בפרס ראש הממשלה לסופרים)

אחת השאלות בגיליונות הדמות שאני מחלק לתלמידיי (האחד פרי פיתוחו של ירון זליג, האחר פרי פיתוחה של אורלי בן נון) היא – "מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לדמות שלך (ועלול להתברר כדבר הכי רע שקרה לה). זה מה שחשבתי, כשצלצל אלי מר אהרן ידלין, לפני שלושה שבועות, כדי לבשר לי, שזכיתי בפעם השנייה (והאחרונה האפשרית לסופר) בפרס ראש הממשלה לסופרים.

נכנסתי הביתה. אבא שלי בדיוק היה כאן, עם הילדים.

"אבא," אמרתי לו, "כרגע היה לי טלפון מאהרן ידלין."

"שר החינוך לשעבר?" התפלא אבי.

"כן, אבא, הוא צלצל כדי לבשר לי, שזכיתי בפעם השנייה בפרס ראש הממשלה לסופרים."

אבא קפץ מגדרו מרוב אושר. התחבקנו. אני רעדתי. רעדתי, כי מיד הבנתי מה זה אומר.

וזה הדבר הכי נפלא עוד יותר, שיכול לקרות לי. ובו-בזמן גם הקשה ביותר.

כששלחתי את הטפסים לוועדת הפרס היה לי הסכם עם עצמי. שאם אזכה בפרס הזה, אשתמש בו לצורך מימוש משאלה מאוד עמוקה שלי. אפתח מיד בסיבוב פונדקאות נוסף כדי להביא לעולם אח ואחות לילדיי, מיכאל ודניאל.

והנה, יו"ר ועדת הפרס צלצל, ואמר משהו מעורפל. 'הצ'ק בדרך.' אני זכרתי, מן הפעם הקודמת שזכיתי בפרס, בגיל שלושים, שמדובר במשכורת חודשית של כ 5500 ש"ח, המופקדת מדי חודש בחשבונו של הזוכה. אז בינתיים עוד ארוכה הדרך, אמרתי לעצמי.

למחרת בבוקר צלצלה אלי פקידת הבנק האחראית על חשבוני, לומר לי שטיפסתי לגרעון של 14000, עם מסגרת של 4000. "מה אתה הולך לעשות עם זה?" שאלה בקולה האדיב.

"אין לי מושג," הודיתי. "אני מקווה צ'ק מקרן מסוימת, שפניתי אליה."

מקץ שעה התקשרו מאותה קרן, ששלחתי לה בקשה לעזרה עוד ביולי, כשהייתי באמת בבוץ, באמצע הקיץ, לפני החופש הגדול, כמעט בלי פרנסה. רק עכשיו, בשבוע האחרון של דצמבר, אמרו לי לבוא לאסוף את הצ'ק. הבאתי את הצ'ק, ומיהרתי והפקדתי אותו בחשבון. הוא ממש הציל אותי.

למחרת בבוקר התקשרתי לסגנית המנהל. ביקשתי ממנה שתודיע לאחראית על חשבוני שהפקדתי בו צ'ק, שיוריד במעט את גובה הגרעון בו.

מקץ שלושת רבעי השעה התקשרה אלי סגנית המנהל.

"אילן, תגיד, יצא לך להסתכל הבוקר בחשבון שלך?" שאלה בקולה הרועם.

"לא, אבל אני יודע מה מצבי. אני בגרעון של 14000. זו הסיבה שהתקשרתי להודיע שהפקדתי בחיש-בנק צ'ק," השבתי לה.

"לא, כי פתחתי את החשבון שלך, וראיתי אותך ביתרת פלוס, לראשונה מאז אנחנו מכירים, ועוד ביתרה כזאת, שהייתי חייבת לצלצל אליך, לבדוק שאין פה טעות," היא אמרה.

"למה, מה קרה?" שאלתי.

"נכנסו לך לחשבון חמישים ושישה אלף שקל ממשרד התרבות," בישרה לי.

זה סכום הפרס, פחות מס ההכנסה שקיזזו ממנו.

הייתי בהלם. כולי רעדתי.

מאז גיל שמונה עשרה, לדעתי, אני לא ביתרת פלוס בשום חשבון. איך בכלל מסתדרים עם זה?

אבל יותר מזה נבהלתי. קיוויתי שיפרשו את הפרס על פני שנה. שמדי חודש אקבל סכום קבוע, שיאפשר לי להתנהל, לפנות יום יומיים מלאים לכתיבה. והנה העבירו לי את כול הכסף בבת אחת. איך בכלל אשמור עליו עד חודשי הקיץ השחונים מפרנסה?

ריקי, סגנית המנהל, החליטה בו-ברגע בשבילי.

"אני שמה לך בצד את הכסף, ואתה לא נוגע בו," השביעה אותי.

זה מה שסיכמנו.

אבל רעדתי, כששמעתי שזכיתי בפרס, ועוד יותר כשהופקד בחשבוני, מסיבות אחרות.

כשהגשתי את הפרס הבטחתי לעצמי משהו. והנה, קיבלתי אותו. אבל הדבר שאני הכי משתוקק אליו (חוץ מעוד שני ילדים) זה לכתוב את הרומאן הבא שלי, שאני עובד עליו כבר ארבע שנים, ומאחר מאוד בהגשתו, ולערוך עוד שני קבצי שירה שמחכים לי במגירות, וכמה ספרי ילדים, וכרך מחזות ותסריטים, וספר על ההורות… ויש לי עוד 2-3 רומאנים בדרגות שונות של התהוות אחרי כן. מתי אספיק את כול זה? שלא לדבר על מאות מחברות של כתיבה, שעוד אינן מוקלדות, לא מטופלות, לא משוכתבות!?

פתחתי את היומן, ואז חשכו עיניי.

התחייבתי כבר לשעות הוראה בסדנאות הכתיבה שלי, באוניברסיטה הפתוחה, במסגרת בתי הספר "אסכולות" ו"חשיפה" עד אוגוסט, תחילת החופש הגדול של בניי. חוץ מזה יש לי עוד שתי סדנאות פרטיות בבית. בסמסמטר הנוכחי אני מלמד ארבע פעמים בבוקר ופעמיים בערב. בסמסטר הבא אלה יהיו חמישה בקרים ועוד שני ערבים בשבוע. אני לא יכול לחזור בי מן ההתחייבות הזאת, וזו גם תהיה טעות מרה. שכן הביקוש לסדנאותיי רב, והוא מביא איתו אחרי כן עוד הרבה מאוד עבודה, פרנסה וגם שמחה. אסור לי להתנתק מזה. אני חייב לשמור על הזרימה.

אז איפה בדיוק תיכנס הכתיבה?

ביוני-יולי, סיכמתי עם עצמי. שם כבר אין לי סדנאות בוקר, רק אחת, ושתיים בערב. מתפנים לי ארבעה בקרים, שבמשך חודשיים אוכל לכתוב בהם, כשהילדים עוד במעון. כך גם בחופשת הסמסטר, בפברואר. הנה, הפרס יעזור לי במימון החודשיים האלה, במימון אוגוסט, שבו לא אוכל לעבוד כי אהיה מבוקר עד ערב עם הילדים, וספט-אוק, חודשי החגים, שגם בהם כמעט אין עבודה, ויש זמן לכתוב.

ואז הבטתי בעצמי ואמרתי לי – מה? ומה עם חלום ההורות הנוסף שלך? הבטחת לעצמך ולריבונו של עולם, שאם תזכה בפרס תהפוך אותו למנוף לעוד תהליך פונדקאות, לא רק לכתיבה. ככה תוותר על זה? כך תעדיף את עצמך, את הקריירה שלך כסופר, על פני טובת ילדיך?

שבועות ארוכות היטלטלתי בזה. שמרתי את כול זה בתוכי, לא כתבתי על כך כאן דבר, כי עוד לא הודיעו רשמית על הזכייה. זה קרה רק הערב.

אבל כבר למחרת הזכייה והפקדת הכסף בבנק אמרתי לעצמי. חביבי, אתה לא יכול, לא מסוגל ואסור לך לחכות עד יוני כדי לעבוד על הספר הבא. בשום פנים ואופן לא. עכשיו, שאתה חווה סוג מסוים של ביטחון כלכלי, שלא חווית מעודך, אתה מתיישב, מדי יום, כמו טאטאלע, או כמו פקיד במס הכנסה, וכותב. לא משנה מה.

וזה מה שאני עושה כבר שלושה שבועות.

אני עובד כמו מטורף. מלמד, בודק עבודות, עורך ספרים. אבל כול יום, בכול יום, אני מקפיד על שני דברים – על כתיבת דפי בוקר (מי שמכיר את 'דרך האמן' של ג'וליה קמרון מבין על מה אני מדבר) – ועל כתיבת ארבעה עמודים לפחות, או אלף מילה.

לפעמים מתגנב פנימה גם שיר, לפעמים גם סיפור, לפעמים הרהורים, לפעמים הכתיבה ממש טכנית, גרועה.

אבל אני יודע, שאוכל לשכתב אותה, לעבד ולפתח אותה. שאני כבר ממילא נמצא במערכה השלישית, ואני מוכרח, פשוט מוכרח כבר לגמור אותה, כדי להתחיל לעבור מחדש על הספר, הפעם במישורים אחרים. לא במישור העלילה, גם לא במישור אפיון הדמויות, אלא במישור אפיון המציאות, העולם הממשי שחיו ופעלו בו, עולם שעלי לשחזר מהמון פרטים ופריטים, הכרוכים בתחקיר מאומץ ובכתיבה רבה.

וזה מה שאני עושה.

ובו-בזמן, החלטתי גם לא לוותר על החלום הגדול שלי, להיות הורה לעוד שני ילדים. אבל במקום להשתמש בפרס היצירה ליצירת ילדים – להשתמש בו כמנוף לגיוס הכסף הדרוש לי, גם להגשמת החלום הזה.

ועל כך עוד אספר בנפרד.

לעת עתה די לי במה שכתבתי לכם הלילה – קודם כול לרצות, בכול הכוח, ולהאמין. וכשזה מגיע, לא לחכות לימים הפנויים, אלא להשתמש במחויבות הפנימית שלך למעשה היצירה כדי לשבת לכתוב, כול יום, בכול מצב, לא משנה מה.

בשביל זה מקבלים פרסים. לא בשביל להתבטל. בשביל ללכלך ניירות, ואחרי כן לחתוך אותם עם מספרים ולהדביק אותם עם סלוטייפ, ובסוף לעשות מזה מעשה יצירה.

לילה טוב.