הערב, אחרי שחזרנו מן המטפלת שלנו, הילדים השתוללו. בעיקר בזמן הרחצה באמבטייה. הם היו כנראה צריכים להוציא אנרגיה, אחרי אחר צהריים וערב שקטים. אבל אז מיכאל הפעיל את מנגנון ההרגעה שלו.
"אבא, אני רוצה שנצייר יחד," ביקש.
"ציור חופשי על דף לבן?"
"לא. בדף של סופרמן."
הוא הוציא מחבילת התדפיסים שהכנתי להם תדפיס של סופרמן, דף צביעה, והניח את קופסת הטושים על שולחן הסלון. רק עשה כן, מיד ניגש אליו דניאל וחטף מידיו את התדפיס.
"זה שלי!" קרא, "אל תיקח לי את זה! אני צריך ארבעה סופרמן!"
הוא החזיק בידו את כול חבילת התדפיסים.
"לא, דניאל, זה לא רק שלך," לקחתי מידיו את התדפיס. "זה של כולנו. ויש כאן עוד דף בדיוק אותו הדבר. אז אם אתה רוצה, אתה יכול לצבוע איתנו."
לקחתי מידיו את התדפיס, והנחתי אותו למול מיכאל. מיכאל מיד התחיל לצבוע אותו בזהירות, בתוך הקווים, ואני הצטרפתי אליו כפי שביקש. דניאל ישב על הארץ, במרווח הצר בין השולחן הסלוני לבין ספסל הישיבה, ובכה שהוא רוצה את התדפיס.
"במקום לבכות בוא שב איתנו ואצבע איתך יחד," הצעתי לו.
אבל הוא נכנס לאנטי, ואז ניסה למשוך את התדפיס מתחת לידיו של מיכאל, ואחרי כן להזיז את ידו.
הזהרתי אותו פעם ופעמיים לבל יפריע לאחיו. אחרי כן לקחתי אותו בידיי והרחקתי אותו מאחיו והתיישבתי ביניהם. אז הוא עקף את השולחן ובא להציק לו מן הצד האחר. או אז קמתי ממקומי, תפסתי אותו והוצאתי אותו החוצה אל מעבר לדלת. "שב כאן, תירגע, וכשתרצה לחזור תגיד," אמרתי לו, ונעלתי מאחריו את הדלת.
הוא ישב על סף הדלת עם טוסט הגבינה שלו, אכל אותו ואז ניסה להיכנס. פתחתי את הדלת. "נרגעת?"
"לא!"
"אז תישאר בחוץ עוד קצת," אמרתי לו ונעלתי שוב את הדלת.
מקץ עשר דקות נתתי לו להיכנס, ואז פרץ בבכי, ישב על הכורסה למולנו ובכה את ליבו.
"למה אתה בוכה, דניאל? בוא, תצטרף אלינו," אמרתי לו.
הוא בכה בליל מלים לא מובנות. אמרתי לו שאני לא מבין מה הוא אומר כי הוא בוכה. בסופו של דבר הבנתי, שהוא אומר משהו על כך, שהוא לא מצליח אף פעם לצבוע ככה, והוא רוצה סופרמן צבעוני כמו של אח שלו.
"אז בוא שב לידי ונעשה את זה יחד," אמרתי לו. אבל הפעם לא הספקתי באמירה. הרמתי אותו מן הרצפה, העמדתי אותו לידי, והתחלנו לצבוע יחד.
הוא נטל לידיו טוש עבה.
"לא, לא טוש עבה, דניאל," אמרתי לו, "טוש דק. עם טוש עבה אתה לא יכול להישאר בקווים."
הוא ניסה להתעקש. אז אספתי את כול הטושים העבים והרחקתי אותם מן הקופסה. "עכשיו קח טוש דק ונעשה את זה יחד," אמרתי לו.
"אתה רוצה דף אחר? עם סופרמן יותר גדול?" שאל מיכאל החכם, והגיש לו תדפיס שבו הצורות עשויות משטח פנים רחב יותר, כזה שקל יותר להישאר בגבולות הצורה בו.
"לא."
"אתה רוצה שאני אלמד אותך איך לצבוע את זה?" שאל מיכאל המתוק.
"כן."
"אז קח טוש אחד, ותצבע את זה," הצביע מיכאל על אבנטו של סופרמן, "ואז תבקש את אבא שיצבע לך מסביב, כמו לי, ואחרי זה תצבע את הגלימה בצהוב, כי הכול תלוי בזה."
בסופו של דבר דניאל התרצה. הוא נטל לידיו טוש דק, והחל מצייר. אני הקפדתי איתו שיישאר בגבולות הצורה, ואז נזכר שנורא מגרדת לו הרגל, עזב את הטוש ורץ להביא משחת 'פניסטיל' מהחדר. הוא מרח המון משחה על שוק רגלו. "די דניאל, מרחת המון משחה," אמרתי לו, "בוא חזור לצייר."
הוא נטל שוב טוש, בצבע אחר.
"אבל התחלת באדום, אז בוא תמשיך באותו הצבע," יעצתי לו.
ואחרי כן החזקתי את קצה אצבעי על גבולות הצורה שצייר, ואחרי כן הראיתי לו איך למלא שטח, לא להשאיר בו חלק לבן.
ומיכאל עזר לנו אף הוא.
מקץ איזה זמן היה לדניאל ציור יפה של סופרמן, והוא הצליח לצבוע שטח אחרי שטח כמעט מבלי לצאת מגבולותיו.
"תראה איזה יופי של סופרמן צבעוני צבעת! אני ממש גאה בך!" החמאתי לו. יודע שעברנו היום שיעור חשוב.
נכנסנו למיטה. מיכאל בחר את ספר השאלות הגדול. קראתי להם פרקון על צדפים וצדפות. אחרי כן היה תור דניאל לכבות את האור בחדר, ונשכבנו במיטה.
"תשכב טוב, דניאל," ביקשתי ממנו, "אני רוצה לדבר אתכם על משהו."
"על מה?"
"רציתי לספר לכם מה זה להיות סופר. אנשים חושבים, שלכתוב ספר זה נורא קל. יושבים וכותבים וזהו זה. אבל האמת היא, שזו עבודה מאוד ארוכה. למשל, השבוע סיימתי ספר, שהתחלתי לכתוב אותו לפני חמש שנים, עוד כשהייתם בבטן שלי. כתבתי אותו פעם אחת, ואז נתתי אותו למיטשל ולמיכל וליאיר ועוד אנשים לקרוא, וקיבלתי מהם הערות.
לא אמרתי להם שאלה הערות טפשיות, ושאני לא רוצה לשמוע. להפך. הקשבתי להם, וישבתי ותיקנתי את הספר לפי ההערות שלהם. ואחרי כן כתבתי אותו עוד פעם ועוד פעם. ולא התייאשתי."
"טוב, די כבר עם הסיפור הזה," רטן דניאל.
"רגע, עוד לא סיימתי," אמרתי לו. "לוקח לי בערך חמש שנים לכתוב כול ספר, מפני שזה תהליך מאוד ארוך. אני כותב אותו פעם אחרי פעם, המון פעמים. ככה בונים הצלחה. ספר מצליח לא מפעם אחת שכותבים אותו, אלא מעבודה ממושכת. וגם השבוע, מסרתי אותו למישהי שהיא שותפה שלי, שעובדת איתי על הספר. קוראים לה נעה מנהיים והיא העורכת שלי. ועכשיו היא תקרא אותו, ותעיר לי הערות, ואני אתקן אותו על פי ההערות שלה. ורק אז זה יהיה ספר טוב, ואולי גם מצליח."
"אני לא רוצה לשמוע."
"אבל תגיד לי, מה אתה יכול לקחת מזה לחיים שלך?" (טוב, הניסוח הזה לא היה כול כך מוצלח בשביל ילד בן ארבע וחצי, מודה). ומשלא הגיב השבתי לו בעצמי, "שכל דבר שלומדים בעולם לוקח זמן. ושאסור להתייאש. שכול יום לומדים עוד משהו, מתקדמים עוד קצת, עד שבסוף מצליחים.
למשל, אם עדיין תרצה להיות כבאי כשתגדל, תלך לבית ספר לכבאות. ושם תצטרך ללמוד הרבה מאוד דברים. על סולם עץ ועל סולם חשמלי, ואיך מפעילים אותו, על סוגי אש וסוגי שריפות, כי כול סוג אש מכבים בצורה אחרת. עם מים או עם חול או עם אבקה מיוחדת כמו זו שיש לנו במחסן, ועל כלי כיבוי וכלי הצלה, למשל רשת הצלה או כרית מתנפחת."
"מה זה רשת הצלה?" התעניין מיכאל.
"אה, כשיש שריפה בבניין גבוה אנשים לפעמים קופצים מן האש למטה, והכבאים צריכים להחזיק בידיים רשת, כדי שהאנשים לא יפלו על הארץ וישברו את הראש, הידיים והרגליים," הסברתי להם. "ולומדים גם איך פורצים דלת של בית שנשרף. עם גרזן או מפתח, או בדרך אחרת."
"עם גרזן," קבע מיכאל.
"אבל ישנם בתים עם דלת מברזל," גיליתי לו, "ואותה קשה לפרוץ בגרזן. אז צריך לשבור חלון בבית כדי לכבות את האש ולחלץ מתוכו את האנשים. בקיצור, יש המון מה ללמוד, בכול מקצוע ובכול דבר שעושים בחיים. הבנת?"
בשלב הזה דניאל כבר נרדם. אבל אני בטוח שאת השיעור הלילי הזה על תהליכים ועל בניית הצלחות, על התמדה ועל מלחמה בייאוש, הוא יזכור.
"חינכת אותם להיות אינדבידואלים," אמרה לי היום המטפלת, "אז אל תתפלא כשהם נאבקים מולך על עצמאותם."
"את יודעת מה," חייכתי אליה, "את אומרת לי עכשיו דבר שמעולם לא אמרו לי. ואת צודקת."
ואז היא גילתה לי מה ששמרה מפניי כול הקיץ. שהיא מבין הראשונים שהתיישבו בקיבוץ תובל. לפני המון שנים. ואני הבטתי בה נדהם, ואמרתי לעצמי, שכנראה לא מקרה הוא שהגענו לטיפול דווקא אצלה, ולא מקרה הוא, שדווקא אצלה גלגלתי את כול סיפור המהפך הזה. ואז אמרתי לה באנגלית, שאני יודע שהמקום הזה הוא קשה, שקלטתי את זה מהרגע הראשון שהייתי בו, ושהבדידות שם עלולה לשגע אותי. אבל שאני מאמין שזה מקום טוב לשלושתנו.
והיא אמרה שהמקום קשה כמו הסלעים שהזיזה בו, במו-ידיה, לפני שנים. אבל שגם היא חושבת שזה יהיה טוב לכולנו.
יצאנו משם, ואני בירכתי בלבי את אלוהי הסינכרוניה, המזמן דברים שלכאורה לא קשורים זה בזה להתרחש בו-זמנית. כמו, למשל, בחירה במטפלת בתחנה שונה במכון להתפתחות הילד מזו שהיינו בה מקודם לכן, הגילוי שאני רוצה לעבור מתל אביב לתובל, ואז סגירת המעגל, צלצול הפעמון, הסימן המודיע על הסינכרוניה, על סגירת המעגל בין הדברים. שהיא משם, שהיא הייתה שם, ושהיא יודעת על מה אני מדבר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
