הערב, כשקיבלתי מידיה של עובדת משרד הפנים את תעודת הזהות החדשה שלי, ובה מוגדר המען שלנו קיבוץ תובל, ועמה תמציות רישום של הילדים ושלי, ברכתי 'שהחיינו' בקול רם, והוספתי, שאני מאוד מתרגש, ושאני מקווה שלא אחטוף התקף לב תכף.
הייתי רציני.
הרגשתי ועודני מרגיש רצוץ עד מוות, אבל גם ברקיע התשיעי.
רצוץ, כי התעוררתי הבוקר בארבע, יצאתי החוצה, כתבתי דפי בוקר ואז ישבתי ובדקתי עבודות של תלמידים עד שש וחצי. ואז התעוררו מיכאל ודניאל והתחיל הבוקר איתם.
ברקיע התשיעי כי עשרים ואחת שנים גרתי ברמת השרון, מתוכן כמה חודשים גם במגדל העמק. שלושים וחמש שנים שאני גר בתל אביב. מזה שלושים שנה לא עברתי דירה. אי אפשר לתאר בכלל איזו הרגשה משחררת זו, לסיים את תקופת החיים הזאת כאן וללכת, פשוט ללכת.
אבל הגשמת החלום הזאת כרוכה בהרבה מאוד ניירת. עכשיו ככה. כשאתה רוצה לרשום ילדים לגן בישוב אחר אתה צריך קודם לבטל את הרישום שלהם בעיריית תל אביב, ולהציג בישוב החדש אישור של מזכיר הקיבוץ לקליטתך בו, וגם תעודת זהות עם שינוי כתובת ותמציות רישום של הילדים במשרד הפנים.
אבל כדי לשנות את המען שלך לישוב קהילתי או לקיבוץ, עליך להצטייד באישור של מזכיר הקיבוץ. והתנאי לאישור כזה הוא חתימה על חוזה שכירות או מכר. מה שעשיתי רק אמש מול בעל הבית שאני משכיר בתובל.
המזכיר הנחמד של תובל שלח לי את אישורו דבר ראשון על הבוקר. וכך בעצם סייע לי להתקדם עם עיריית תל אביב ומשרד הפנים והמועצה האזורית.
עכשיו לך תפיק סדרת ריצות בין משרדי ממשלה ועירייה, כשקמת בארבע בבוקר. או, כמו שאמרתי לתלמידיי אתמול, אתם לא מבינים בכלל מה זה לתפעל מעבר בית כהורה יחידני. אבל זו גם זכות. ושמחה.
את ביטול הרישום של הילדים בגן בתל אביב ביצעתי כבר אתמול, אבל את האישור על כך קיבלתי באי מייל הבוקר.
הבוקר, אחרי הכושר, גם קניתי באופיס דיפו מדבקות צבעוניות לסימון ארגזי ההובלה לפי חדרים. משם הלכתי לשוק, עם מתנה כספית שקיבלתי מחברה אהובה, ורכשתי לנו ווק ומחבתות וסירים וקרש גיהוץ וטוסטר ומטאטא ומגב חדשים. אמרתי לעצמי, שאני לא סוחב לתובל סירים ישנים וחסרי ידיות. שמגיע גם לי להרגיש את עוצמת המעבר וליהנות ממנה, ואני הרי מבלה מדי יום במטבח.
מיד עם שובי מן השוק נפגשתי עם בעל הבית שלי, כדי לחתום על הניירות האחרונים שיאפשרו לי לצאת מכאן. מן הפגישה איתו רצתי לעיריית תל אביב, להעביר על שמו את הארנונה, המים והביוב. את החשמל העברתי באינטרנט.
הגעתי לעירייה בשתיים עשרה וחצי. חיכיתי עד אחת ורבע. כשהתקבלתי לטיפול, גילתה הפקידה במקום שעובדת בעלותו של בעל הבית שלי על הבית אינה רשומה בטאבו – הוא פשוט לא הסדיר את רישום צו הירושה שלו על הנכס, ולכן אני, רחמנא ליצלן, הייתי רשום בעירייה כבעל הנכס. הלוואי.
הקיצור, היא עצרה את הטיפול בי וחיכתה לעצתה של המנהלת שלה, שהייתה עסוקה עם לקוחות אחרים.
בינתיים הודיע לי המוביל שהוא בדרך אלי הביתה, עם מאות ארגזים שישאיר בחצר, וכבר הגיעה השעה אחת וחצי, שבה אני אוסף את ילדיי מן הגן. אז התחננתי לפני עובדות העירייה שתשחררנה אותי לדרכי, אבל הן הבהירו שעליהן לבדוק קודם את המסמכים. למזלי הבאתי איתי את החוזה שלי עם בעל הבית ואת הניירת שחתמנו הבוקר בינינו, וגם את צוואת אמו המנוחה ואת צו הירושה שאישר אותה. בזכות זה שלקחתי עמי את כול מסמכי הבית גם יכולתי להעביר את הארנונה על שמו.
בינתיים התקשרתי לאילנה והזעקתי אותה אל הגן. השעה כבר הייתה קרובה לשתיים, השעה בה כול הילדים שאינם במועדונית חייבים לעזוב את הגן. דמיינתי את בניי מודאגים ורעבים לפני השער.
אילנה רצה לגן. נדברנו מה תיתן לילדים לאכול עד שאשוב מן העירייה, אבל אז נזכרנו שבעצם לקחתי ממנה את העתק המפתח לביתנו והעברתי אותו לבעל הבית שלי. צרה צרורה.
אז מיהרתי הביתה, נתתי אוכל לילדים והלכנו לישון צהריים.
אבל היום אחר הצהריים היה היום היחיד שיכולתי לקפוץ בו למשרד הפנים, כדי לשנות את הכתובת בתעודת הזהות שלי ולהוציא תמציות רישום לילדים. מקודם לא יכולתי לעשות זאת כי לא היו לי כול המסמכים מבעל הבית, ומשהיו לי הייתי חייב להגיע למשרד הפנים. כי בלי תעודת זהות מעודכנת אי אפשר לרשום אותם לגן בתובל.
הקיצור, טסתי לקריית הממשלה, והגעתי לשם בעשרה לחמש, עשר דקות לפני הסגירה. למזלי קיבלו אותי. וגם התור היה דליל.
יצאתי משם עם תעודת זהות ותמציות רישום עדכניות, ואז מיהרתי הביתה כדי לפקסס את זה למחלקת החינוך במועצה האזורית משגב, כדי להשלים את רישום הילדים לגן, כך שיוכלו לבקר בו כבר למחרת בואנו לישוב, ביום שישי.
בדרך עוד ניהלתי בטלפון את ביטול המנוי השנתי שלי בחדר הכושר, ואז נזכרתי שעלי גם לאפות עוגת שוקולד למחר, למסיבת הפרידה של הילדים בגן. אז נכנסתי לרשת, מצאתי מתכון, העמדתי את הילדים אל השיש וערבבנו יחד את כול המוצרים.
חצי שעה אחרי כן יצאה לי עוגה משוטחת ועלובה מן התנור. משהו במתכון היה שגוי, או שהקמח התופח לא עבד כראוי.
לכל הרוחות, אמרתי לעצמי, הייתי מיד צריך להיכנס לאתר של ניקי ב.
ואמנם, באתר של ניקי ב., מצאתי מתכון לעוגת שוקולד בחושה, שעשיתי מיד. ליתר ביטחון – בשל החשש שמא הקמח לא עובד כראוי, לא בשל ניקי – הוספתי לעוגה גם אבקת אפייה.
יצאה לי עוגה תפוחה, פגז.
כך יהיו לילדים מחר שתי עוגות שוקולד לגן, מכוסות בסוכריות צבעונין.
מחר בבוקר אני נפגש עם העורכת שלי, על גרסתו האחרונה של הספר. אחרי כן אני מלמד. תוך כדי זה יבוא טכנאי עד למקום עבודתי ויתקין לי מערכת ביטחון מפני תאונות ברכב. אחרי כמה הירדמויות בדרך הארוכה מתובל לתל אביב, ובידיעה שמצפה לי שם חורף בכבישים עקלקלים, החלטתי לא ליטול סיכונים מיותרים ולהתקין מערכת התראה משוכללת ברכב.
אחר הצהריים נלך להוציא את מצלמת הווידאו שדניאל כול כך מחכה לה, מתיקון, כי זמן אחר לא יהיה, ואז לקנות מזרנים למיטות שלנו. זה שלי הוא בן עשרים. ככה פחות או יותר גם מזרני הילדים.
וביום רביעי יארזו כאן, ובחמישי כבר ניסע.
נראה לי שפשוט אשכב על הדשא של תובל, בזמן שהמובילים מעבירים את מיטותינו לחדרים וממלאים את הבית בארגזים, ואשן.
אני לא יודע איך בכלל אני עומד בכול זה. דבר אחד ודאי לי – אני מאושר, משוחרר כמו שלא הייתי מעודי, ואני משוכנע שאני עושה את הדבר הכי נכון בעבור בניי, וגם בעבורי.
שיהיה לכם לילה טוב.
וואו אילן, באמת מרגש שהרגע הזה מגיע. מאחלת לכם הרבה נחת, קליטה קלה בתובל ותמיד שמחה לקרוא את הגיגך! בהצלחה רבה, נורית כהנא