הערב, אחרי שחזרנו מתפילת נעילה של יום הכיפורים ואכלנו, נכנסתי עם מיכאל למקלחת כדי לרחצו לפני השינה. דניאל התקלח כבר מקודם לכן. בעודנו מתלבשים ומתכוננים לצחצוח שיניים הרחתי פתאום ריח מוזר מן החוץ. ריח של שריפה.
יצאתי במהירות מחדר האמבטיה. דניאל עמד למולי, ובידו מצת. המצת שלי, שכנראה פילח מכיס מכנסיי.
"דניאל, מה עשית?" שאלתי אותו.
"שום דבר."
נטלתי מידו את המצת, ובן-רגע ראיתי את קופסת הקרטון של קסילופון העץ, המונחת על שידת עץ בחדר המשחקים, עולה באש. הנה. כך זה נראה.
צעקתי עליו שהוא יכול לשרוף את הבית ורצתי אל הקופסה. היא כבר בערה והתיזה גיצים על צעצועי הפלסטיק ועל רצפת הפרקט, שכול הקומה השנייה מצופה בה. תפסתי בקופסה הבוערת, מיהרתי אל חדר האמבטיה ושיקעתי אותה תחת זרם מים חזק בכיור.
אחרי שכיביתי את האש זרקתי את הקופסה אל מרפסת הגג, ובדקתי ששום גץ לא נתפס בחדר. תודה לאל, תפסתי את זה בזמן. זה לא קרה.
פתחתי את החלון כדי לאוורר את החדר.
"דניאל," אמרתי לו בחומרה, "עוד רגע כול הבית היה עולה באש. זה מאוד מסוכן!"
הוא כול כך נבהל שהחל לצרוח עלי, ואז רץ אל חדרו, נשכב על מיטתו ובכה.
מיכאל ואני נכנסנו אל החדר. נשכבנו על המיטה. התחלתי קורא להם סיפור, כפי שהבטחתי מקודם לכן למיכאל. דניאל היה מקופל בצידה האחר של המיטה, בוכה את לבו.
"אני אף פעם לא אעשה את זה יותר!" בכה.
"בוא, דניאל, בוא תקבל חיבוק ותקשיב לסיפור," הצעתי לו. הוא נותר בשלו. עצרתי מן הקריאה, קרבתי אליו והושטתי לו את ידי, מנסה לקרבו אלי לחיבוק. הוא זז והתקפל בתוך עצמו. ויתרתי.
"טוב דניאל. אני יודע שאתה מצטער על מה שעשית, ושנבהלת מזה. בוא, אני לא מעניש אותך. אני יודע שאתה ילד בוגר, שמבין שעשה מעשה מסוכן מאוד."
לאט לאט הוא קרב אלי, ועם סוף הסיפור, כשנשכבתי ביניהם, בטקס הקבוע, ומיכאל כיבה את האור והניח את ראשו על זרועי השמאלית, בא גם דניאל והניח ראשו על זרועי הימנית.
"אני יודע שהשבוע הכנסת את המאוורר הישן שמצאת בפינת המחזור אל החשמל, למרות שהזהרתי אתכם שאתם עלולים למות מזה, וגם שניסיתם לייצר פיצוץ עם אבקת אפייה וחומר ניקוי ועוד מרכיבים, למרות שסיפרתי לכם על החבר שלי, ארז ביטון, שהתעוור בשתי עיניו כשהיה ילד, כתוצאה מפיצוץ. ועכשיו כמעט שרפת את הבית. דע לך, שאם הגיצים היו נופלים על הפרקט כול הבית היה עולה באש. הכול בו היה נשרף. הצעצועים שלכם, המיטות, הבגדים, האוכל, בעלי החיים. היינו מאבדים הכול. אסור לכם בשום פנים ואופן לשחק עם אש. לא בבית ולא מחוצה לו. כי אם תעשו את זה בחוץ אתם עלולים לשרוף את כול תובל."
אחרי כן שקטנו, והם נרדמו. ואני שכבתי עוד איזה זמן ביניהם, מודה לאלוהים על כך שתפסתי את זה בזמן, תוהה מה עוד עלי לעשות כדי למנוע מהם להסתכן כך, ויודע שאינני יכול עוד לעשות דבר. שילדים הם ילדים, שהם סקרניים ושדווקא האיסור מניע אותם להתנסות באסור עליהם.
אחרי כן, כשהתבוננתי בעצמי, בתגובתי השקולה, אמרתי לעצמי שהערב אני מרגיש לראשונה באמת שמגיע לי צל"ש על הורות. על כך שלא איבדתי את העשתונות, על כך שהגבתי באופן מדוד. בלי היסטריה. באיפוק.
מזל גדול שאבא שלי הסדיר לנו ביטוח לבית. מזל שלא עשה זאת בחדר העבודה שלי, עמוס הספרים והנייר.
שתהיה לנו שנה טובה ובטוחה.
