ממשלה של משילות, או ממשלה של התאבדות.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (30)

     המילה הכי חשובה במשטר דמוקרטי היא זו שבנימין נתניהו וחבר עוזריו הפכו למילה מגונה, מְשִׁילוּת. הם השתמשו בה כדי להכשיר את הפיכת הממשלה והכנסת לארגון פשע. על כך כתב פרופ' מרדכי קרמניצר כבר במאי 2019, ב"הארץ", דברים נכוחים:

התזה שהיטיבו דוברי הליכוד לנסח היא, שחברי הכנסת אינם יכולים למשול מבלי שיובטח שידו של החוק אינה יכולה להגיע אליהם. כלומר, בלי היתר (אומנם מוגבל זמנית, ולמעשה כמעט בלתי מוגבל משום שהעמדה לדין מאוחרת כמוה כחימום מרק אחרי שסר טעמו) לשחיתות שלטונית – אין משילות. ללמדנו, מה באמת רוצים אלה המתלוננים על היעדר משילות – יד חופשית לפשוע.  אין להם אמון במערכת אכיפת החוק והם מלינים על איסורים פליליים עמומים (טענה שאינה מופרכת ביחס לקצת מן העבירות, אולם אין ממש במה שמבקשים להסיק מכך). בלי משים, ואולי עם, הם מכינים כתב חסינות, למעשה כתב הפקרות, כלל-ישראל […] זריית חול חמורה עוד יותר מתקיימת כאשר נתניהו טוען שהוא קורבן לציד מכשפות פוליטי, שמטרתו להוריד אותו מכס השלטון.

    ההסתערות של הימין על המשילות של הממשלה והכנסת בישראל נובעת מהרצון להכשיר שחיתות, אך נשענת על נייר עמדה שנוסח והופץ כבר ביוני 2015 על ידי פורום קהלת למדיניות. במסמך, פרי עטם של ד"ר יצחק קליין ועו"ד אביטל בן-שלמה, קובעים השניים:" ישראל לוקה בבעיה קשה של חוסר משילות, דהיינו, אי-יכולת של נבחרי הציבור ליזום מדיניות או לדאוג שהמנגנונים הרשמיים של המדינה יוציאו אותה אל הפועל. הבעיה קיימת הן במישור התכנוני והן במישור הביצועי. חוסר התפקוד של ממשלות נבחרות גורם לתסכול אצל אזרחים ומכרסם באמונתם בשיטת הממשל הדמוקרטית. אחריותם של נבחרי הציבור כלפי בוחריהם כוללת את האחריות לעשות כל מה שנחוץ כדי להביא לידי כך שמנגנוני הממשלה יתפקדו ויוציאו לפועל את המדיניות, ולא יחסמו אותה."

     כדי להתמודד עם אתגרי המשילות המליצו המחברים בנייר העמדה שלהם על מספר צעדים, ובהם: להעמיד לרשות כל שר כמה משרות ליועצים מקצועיים ולמנהלים בכירים, שיקודמו לתפקידים אלה מקרב עובדי שירות המדינה הקבועים; הצגת לפחות שלושה מועמדים לתפקיד בכול הליך תחרותי על משרה בכירה בשירות המדינה, פרסום כול משרה כזו באופן פתוח לציבור הרחב ועל ידי כך – פתיחת המשרות העליונות בשירות המדינה לכל מגוון הכישורים הניהוליים והמקצועיים של החברה הישראלית.

     פרופ' אמנון רובינשטיין, במאמרו "דמוקרטיה ומשילות," תקף את הנושא מכיוון אחר – שלטון המיעוט על הרוב. כדוגמה הביא את פסילת הליכי הגיור שנעשו בידי הרב דרוקמן והרב אביאור בידי ש"ס, מיעוט חרדי שמכוחו החזיקה קואליציית נתניהו בעבר, ואת העובדה, שאף על פי שקיים כנראה רוב בכנסת נגד ההיאחזויות הבלתי חוקיות ביהודה ושומרון, "המקבלת תמיכה רק ממיעוט קטן בימין הקיצוני, התופעה ממשיכה להתקיים ואף תופסת תאוצה על אף הקשיים והנזקים הנגרמים לישראל בעקבותיה."

*

     האתגר הגדול ביותר הניצב בפני ממשלת ישראל, שלושה חודשים אחרי הקמתה, הוא אתגר המשילות. היעדר המשילות ניכר בכול תחום מתחומי חיינו: בהכנות למלחמה עם איראן וגרורותיה במרחב; בהתמודדות עם האלימות, הפשיעה והרצח בחברה הערבית בישראל;  בהתמודדות עם גילויי שחיתות בשירות המדינה והשירות הציבורי; בהתמודדות עם הפוגרומים של נערי הגבעות והמתנחלים בכפרים פלסטינים; בהתמודדות עם תופעת הפייק ניוז ברשתות החברתיות, שיש בה גם צד של לוחמה פסיכולוגית ושל לוחמת סייבר; ולמצער גם בחוסר המשילות וחוסר האכיפה שבהם נוקטת המדינה נגד המושפעים מלוחמת סייבר זו – סרבני החיסונים נגד קורונה. כל אחת מן התופעות שמניתי לעיל מסכנת את קיומנו. כולן הן גם ירושת שלטון נתניהו.

      ציבור עצום יצא בהמוניו במשך שנה ויותר להפגין בעד ערכי הדמוקרטיה ונגד השלטון הטוטליטרי שהלך והתהווה כאן. מדובר בציבור שוחר יושרה, דמוקרטיה, שוויון, חירות ושלום. זהו ציבור שאינו יכול לקבל את ההפקרות מול איראן כמדינת סף גרעינית, אינו יכול לקבל גילויים, לפיהם הנשיא הנבחר של מדינת ישראל הוא שלחץ על מינוי רב הכותל, שאחרי כן חנן את אחותו; אינו יכול לקבל את הכתבותיהם של בעלי הון מן הימין בכלי התקשורת המרכזיים, המתעלמים מפרשיות שונות, כמו פרשת רב הכותל ואחותו או הפוגרום שהתרחש בשמחת תורה בכפר פלסטיני, ואינו יכול לקבל את פמפום המסרים נגד חיסוני הקורונה וערעור האופן שבו הממשלה מטפלת במגפה.

     אמנם, ציבור המפגינים הגדול הזה היה ונותר מבוזר. הוא חיבור של פלגים שונים בחברה הישראלית, ובהם יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אנשי עיר ואנשי כפר, וגם מקבלי חיסונים ומתנגדים לחיסונים. אבל בל תטעו. אף על פי שיש כיום קרע ברור בקרב תנועות המחאה, בכול הנוגע לתמיכה במדיניות החיסון, התו הירוק והריחוק החברתי, או ההתנגדות לה – על דבר אחד אין עוררין. כול הא.נשים שיצאו מבתיהם במשך שנה ויותר כדי להפגין בגשרים, בכיכרות ובבלפור, עשו זאת בשם הדמוקרטיה, השוויון, החירות, היושרה והשלום.

     אנחנו יכולים להיות שסועים בכול הנוגע לאחריות הפרט מול אחריות הכלל, על הפרשנות השונה שלנו לערך הערבות ההדדית, על סדר החשיבות של זכויות הפרט וקידושן בכל מחיר, מול ההכרח לשמור על בריאות הציבור. אך איננו חלוקים בשום פנים ואופן על הערכים בשמם כולנו יצאנו למאבק, ונשוב ונצא אליו, אם יהיה בכך צורך.

     מקימיה של ממשלת ישראל חייבים, אם כן, להבין, כי הדיבור על ממשלת שינוי, על ממשלה שבאה לעבוד, לנהל דיונים ולגשר בין פערים אידיאולוגיים עמוקים, אין בו די. עליה לגלות משילות. ומשילות מגלים לא רק באמצעות שינוי אופני הבחירה של יועצים בשירות הציבורי, אלא על ידי אכיפה נחרצת, חד משמעית, של חוקי המדינה.

     אותיר בידי מנהיגי הממשלה הזאת לפרוט את האמירה הזאת למעשים. אומר רק זאת. במדינה מתוקנת, לא ייתכן שמדי יום נרצחים אזרחים ואזרחיות לעין כול, בנשק חם. לא ייתכן שעשרות מתנחלים ופורעים יעוטו על כפר, ישחטו את עיזי הפלסטינים ויחריבו את בתיהם ויפגעו בהם פיסית, לא ייתכן שבני אדם ייטלו את החוק לידיהם, בשום מישור ובשום מובן.

     הממשלה הזאת תיבחן לא ביכולת הדיאלוג המתקיימת בה, יכולת חשובה מאוד, בלי שום ספק, אלא במידת יכולתה לאכוף את כוחו של הרוב הדמוקרטי, המגוון, העשיר והשוויוני, המרכיב את הקואליציה שמכוחה היא מושלת.

     מבחן המשילות, האכיפה, ההתמודדות עם כול כיסי השחיתות, הגזענות, האלימות והחתרנות בחברה הישראלית, הוא מבחנה של ממשלת השינוי. היא לא רק ממשלת שיקום ובינוי. היא גם ממשלת ביעור. ביעור הרשע, העוולה, הגזל והטמטום.