מרק קישואים ושמחה גדולה בלב

     תוך כדי כתיבה אני אוכל מרק קישואים מדהים, במרקם קרמי עם קצה של חריפות מסקרנת, שנדמית לי כאבקת זנגביל מרעננת. את המרק הזה הביאה לנו שכנתנו סמדר, בכלי חרס מעוטר, וצלוחית קרוטונים טעימים ואחרי כן גם צלחת של עוגיות שוקולד צ'יפס. ואני מברך אותה כעת בלבי עם כול כף. זה כול כך מרגיע, מחם את הגוף ואת הנפש ומנחם. אין ספק שזה בדיוק מה שאני זקוק לו כעת, בתום יום ארוך כול כך.

     התעוררתי אצל אבא שלי, ברמת השרון, בארבע בבוקר. בחמש כבר הייתי על נתיבי איילון בדרך לנווה צדק. החלטתי לנצל את השעתיים שנותרו לי עד שבע, שעת בואם של המובילים, כדי לנקות את מכשירי החשמל הגדולים – המקרר, התנור, מכונת הכביסה, מייבש הכביסה – כדי שלא אצטרך לעשות כן עם הגיענו לתובל.

     בשבע באו שתי משאיות ההובלה, והחלה ההעמסה של תכולת הבית עליהן. בשמונה וחצי בערך הגיעו לשם סבא והילדים, ששמחו מאוד לראות את אילנה וענת, שחיכתה להם במיוחד כדי להיפרד מהם, וכמובן להסתובב ולהשתובב בין רגלי הסבלים.

     באחת עשרה וחצי בערך, אחרי שסיימתי לטאטא את הבית הריק, אילנה הביאה פנימה כלי עם מרווה בוערת, ואני אחזתי בידי הילדים, יד של כול ילד, ואמרתי להם שכעת ניכנס לבית, נאמר לו תודה על שהיה ביתנו כול כך הרבה שנים, וניפרד ממנו יחד.

     עשינו את הטקס. הילדים נחפזו החוצה כדי לגנוב עוד קצת זמן אילנה. אני השתהיתי בפנים, על סף בכי, מודה בקול רם לכל חדר בבית על שהיה ביתי, ומדבר עם המתים. "לוי אלרואי," פניתי אל הדייר שגר בו לפניי, מקובל שכתב קמעות וחילק עשבי תבלין לסעודת הבדלה מדי יום שישי בבית הכנסת, "אני מאחל לך שתמצא מנוחה לנשמתך, ועמך גם לכול המתים שפקדו אותי פה. מי שממש רוצה להמשיך לכתוב דרכי מוזמן להמשיך איתי הלאה. ומי שלא, שינוח בשלום על משכבו."

     עברתי חדר חדר, הנפתי את כלי הקטורת ופיזרתי את עשן המרווה המטהר בכול חלל הבית, ואז יצאתי החוצה, נעלתי את הדלת, ונפרדתי מן המקום. בנשיקה לאילנה, שהייתה לנו גם שיחה מרגשת הבוקר, ובחיבוק עם עובדי המכולת השכונתית ועם הדוור.

     הגענו לתובל בתוך כשעתיים, ובהן עצירה בדרך במסעדה לבנונית בעין המפרץ. שמחתי לראות את מיכאל מכרסם בהנאה שיפוד קבב, דניאל אכל רק צ'יפס.

     ואז הגענו הנה, אל הבית החדש שלנו, וכבר בצומת כרמיאל החלו הטלפונים מן החברים בקיבוץ ומן האזור. גיא הזמין אותנו לבקר בביתם ולראות סרט, איילת הודיעה שהיא מכינה לנו ארוחת ערב ישראלית, סמדר הגיעה עם מנחותיה ויא-יא השכן בא, הציג את עצמו והציע עזרה. ואכן ביקשתי ממנו סקוטש-בריט וסבון כלים, כי הכול כאן עוד היה ארוז, וקיבלתי מיד.

     עכשיו עשר וחצי, כמעט אחת עשרה בלילה. יעל ואיילת וגם איתמר בנה בילו פה שעות הערב, בסידור ובקיפול בגדים בארונות ובסידור מופתי של המטבח. מחר ומחרתיים תמשכנה. גם נגר הקיבוץ, מולי, יבוא להתאים את כונניות הספרים לגובה החדרים, כדי שאוכל לסדר בהן מקצת מספריי הרבים.

     גם אבא לא נח. רחץ כלים, סידר מגרות במטבח, בשעה שאני הייתי טרוד עם הסבלים, מנחה אותם היכן להניח כל אחד מ 300-400 הארגזים.

     זה היה יום ארוך מאד, ומרגש. אחת הנקודות המרגשות בו הייתה מפגש עם השכן שבזמנו תקף קשות את בית הקפה שלי, 'קפה תיאו,' וכעת בא להיפרד. לא אומר מה דיברנו בינינו, אבל זה נגמר בחיבוק ובדמעות.

     והילדים? כשנכנסנו למכונית מיכאל פרץ בבכי תמרורים, שהוא רוצה להישאר כאן, בבית בנווה צדק. אבל מרגע שרגלינו רק דרכו על אדמת תובל שניהם קיפצו ופיזזו והשתוללו משמחה, והדרך היחידה להרגיעם הייתה באמבטיית קצף ממושכת.

     כולם ישנים עכשיו. גם אבא שלי. תכף אלך גם אני לישון. מצפים לנו כאן כמה וכמה ימים של פתיחת ארגזים וסידור הבית, חיבור מערכת הסטריאו, התמי 4, קבלת קו בזק לאינטרנט ועוד. אבל דבר אחד כבר ברור לי. באנו הנה לא לשמונה חודשי שכירות, או עשרים חודשי שכירות, אלא כדי להישאר.

     מה הפלא, אפילו המובילים היו המומים מן השינוי, ושבו וחזרו על ברכותיהם, על השינוי המפליג שהכנסתי בחיינו, עם ההחלטה לעבור מן הבית הישן והטוב שלנו בנווה צדק, שאמנם שירת אותנו נאמנה, אבל היה קיתון עם שני כיווני אוויר – לבית בן שתי קומות, ששטחו פי שלוש מקודמו, והוא בית חדש ומטופח, מוקף בחצר פורחת.

     יש כאן עוד הרבה עבודה. אבל אני כבר מדמיין איך אני מארח כאן את השכנות מנווה צדק ואת תלמידותיי מסדנת הבוגרות הוותיקה, חברים ועוד.

     שיהיה לכם לילה טוב, מלא אופטימיות.

     לפעמים כדאי לחלום חלומות, וגם לצאת בעקבותיהם. בחיי.