"שום עץ אינו יכול לגבוה לשמיים, מבלי ששורשיו ירדו לגיהינום" (קארל יונ). את המשפט הנפלא הזה, שעמו אסגור את הלילה, שמעתי מפי בחור חכם אחד שהיה כאן הערב, ועמו נהניתי מאד. הוא נזכר במשפט הזה אגב שיחתנו על המצב בארץ ובמזרח התיכון, ועל מהות הצל, ה shadow על פי יונג, השד הפנימי, כפי שאני מכנה אותו בתרגום לעברית, השוכן בלב כל אחד מאתנו, וגם בלב אומות שלמות.
סיפרתי לו, שאני מקדיש בכל סדנה שלי שיעור שלם לנושא הצל, לכך שכל אדם ראוי לו שיכיר את צילו, כדי להוציא ממנו את זהבו אך גם כדי להיזהר ממנו – ולכך שכל כותב חשוב שיכיר את צילו מקרוב, כדי שיוכל לכתוב אותו. שאכן, אדם כותב צריך להכיר מקרוב את צילו הפנימי, כדי שיוכל לכתוב היטב.
אלוהים עדי, שמספר לספר שאני כותב אני חופר עמוק יותר ויותר בצלי, ומגלה במכרות החושך שהוא שוכן בהם הן את עוצמתו הגדולה, המסוכנת, והן את נימי זהבו. כי אכן, אי אפשר לגבוה מבלי לירד לגיהינום. ואינני מכוון בזה להורות, אלא ליצירה, כמובן. תהליך היהפכותו של שמואל פלאח בספרי מן הרב הצעיר ביותר במרוקו לפיראט רצחן ולבעל אלים, והיהפכותה של מאליקה אשתו מקורבן למקרבנת, לפני שהיא נהיית למשכנת שלום, הריהם עשויים מחומרי הצל שלי.
המשפט הזה של יונג, שהוא גלגולו של משפט דומה של ניטשה, הוא משפט טוב בעבורי לסיים איתו את היום הזה, שאת כול-כולו הקדשתי, אפילו מבלי שנתתי דעתי על כך, לעצמי. לכל מה שדחקתי במשך חמש שנות הורות אל תחום הצל שלי. עונג הגוף, תענוג הקריאה, עונג השיחה עם זולת.
התחלתי את הבוקר הזה במכון הכושר. מכיוון שהייתה לי שעה ומחצה לבלותה, עד שתיפתח הקלפי של מפלגת עבודה בכרמיאל, התיישבתי בבית קפה לא עם מחשב או מחברת ועט, אלא, לשם שינוי נפלא, עם ספרו של חברי, יוסי לוי-אבני, 'רוכלי האהבות,' והשתקעתי בו.
הגעתי לכדי שני שליש הספר. נהניתי והתרגשתי מכול עמוד. ליוסי יש יכולת לייבא אל העברית ואל ההוויה הישראלית את סיפורי השדים ומנהגי העדה של היהודים האפגנים. הוא גם יודע איך להפיק את התגובה הרגשית הנכונה מקוראיו. הספר נע בשני מישורי זמן, האחד בהארט שבאפגניסטן, שם נער יהודי מתאהב בדרוויש, נמלט מן הבית והולך לחיות אותו, ובשל כך מנדה אותו משפחתו מעליה ומעלימה את קיומו, והאחר – בישראל של ימינו, שבה קרוב משפחתו של אותו נער עלום, הומוסקסואל תל אביבי ששמו אסף, שב ארצה עם בן זוגו ובנם, שנולד בפונדקאות, והורותו המנצה מביאה אותו להשלמת מעגל עם אביו.
פעמים רבות במהלך קריאתי הזדהיתי עם רגשות הגיבור עד כדי כך, שאמרתי לעצמי, הרי זה הספר שאמור הייתי אני לכתוב. על המסע אל ההורות. אבל אז חייכתי ואמרתי לעצמי – לכל אחד מאיתנו יש את המסע שלו להורות, את הקשת השלמה של רגשות בכל הנוגע לזהותו המינית ולמקומו בתוך משפחתו הגרעינית. והספר של יוסי, שהוא כליל יופי ומרגש עד מאד, משאיר מקום גם לספר שאני מתכנן בנושא. מפני שאין שני אבות גאים ואין שני סופרים גאים ואין שני סיפורי אבהות גאה שהם אותו הדבר. להפך. הם בוראים עולם, ויוצרים מרחב איש בעבור רעהו.
במשך היום גם שוחחנו יוסי ואני בצ'ט. גם זה חידוש בעבורי. על פי רוב אין לי זמן לשיחות כאלה. אבל היום פיניתי לי זמן. והדי שיחתנו השפיעו על יומי.
מלבד זאת, בחרתי בבחירות למפלגת העבודה, בדקתי עבודות של תלמידים במידה הנכונה לי, בלי להעמיס על עצמי כדרכי, שטפתי את הבית, התפטרתי מאחד משני מקומות העבודה שלי בתל אביב – כדי לפנות לעצמי זמן יצירה, בו אעבוד על ספריי הבאים, ועל תיסרוט ספריי הקודמים, וזמן הורות, כדי להיות יותר בבית עם ילדיי, ואז, אחר הצהריים, ניקיתי עם הילדים את הבריכה, אכלנו יחד פיצה אצל השכנים, עשינו אמבטיית קצף וקראנו שוב את 'היידי בת ההרים,' הפעם את הסיפור במלואו, בלי קיצורים.
בלילה, כשהילדים נרדמו, נפגשתי עם הבחור המיוחד הזה, וסוף סוף קיימתי עם מישהו שיחה עמוקה, מלב אל לב. רק אחרי לכתו קלטתי, שזו הפעם הראשונה, מזה חמש שנים, בה פיניתי לי יום לעצמי. אמנם, הייתי בו קודם כול אב ואם, שטפתי את הבית וקיפלתי כביסה וטיפלתי בילדים. אבל לראשונה מזה זמן רב טיפלתי גם בעצמי. וזה מפתיע כל כך. ומחזיר כוחות. ומרענן.
ולכן אני גם יושב כעת וכותב, ושומע בהנאה רבה רצף שירים של 'היהודים'.
את הפוסט הזה מלוות שתי תמונות יפות, שצילם חברי עדו רוזנטל בביתנו לשעבר, בנווה צדק. אחרי שהעליתי הבוקר, בהתרגשות, תמונות מן הימים הראשונים עם הילדים אחרי לידתם, בדלהי, נראה לי נכון להעלות שתיים מן התמונות שצילם עדו, בשנה האחרונה שלנו בנווה צדק.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
