על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת הפרסים והמלגות בתחומי האמנות השונים. כך קרה, שישבתי ויעצתי לו לאילו קרנות כדאי לו לפנות, כדי לקבל מענקי יצירה, ועוד.

     כעבור כמה חודשים קרב יום העצמאות. מדי שנה נהגתי להזמין לביתי בנווה צדק את חבריי ההומואים, ל'מנגל ורוד.' כלומר, לחגיגת עצמאות שהיא על טהרת הבנים. בין חבריי כמובן שהזמנתי גם אותו. הרי היינו לא רק חברים, אלא גם קרובים בגוף.

     "יהיה שם דגל ישראל?" הדהים אותי בשאלתו.

     "כן, כמובן," השבתי לו, "הרי זה יום העצמאות."

     "אם כך, אני מצטער, אבל לא אוכל לבוא," השיב לי. "העצמאות שלך היא הנכבה שלי."

     באותו רגע ניתקו יחסינו לתמיד. ועד הרגע הזה, שנים רבות אחרי כן, לא טרחתי להסביר לו מדוע. אבל אכתוב זאת כעת. אני מבין היטב, שמה שאני חוגג כעצמאות מדינית הוא בעיני מי שמזהה את עצמו כפלסטיני בגדר אסון. אבל אמן ישראלי, גם אם הוא מוסלמי בן יפו, הלומד את אמנותו במוסד אקדמי ישראלי, יונק מעטיני השלטון, הן כתלמיד אמנות והן כאמן צעיר, המחפש אחר מלגות קיום ויצירה לאמנים ישראלים, אינו יכול, בעיניי, לירוק לבאר ממנה שתה. אם היה עוזב את הארץ, לומד בחו"ל ומתפרנס ממלגות ופרסים בחו"ל, ניחא. אבל עמידתו הלעומתית מול החברה הישראלית, שעה שהוא ניזון ממנה ומתפרנס בתוכה, נראתה לי לא רק צביעות, אלא חוסר הגינות.

     ויותר מכול – אני ציוני. הייתי ציוני ואשאר ציוני כל ימיי. ואינני מוכן להיות חברו הקרוב של אדם, שאינו מסוגל לכבוש את דעותיו, את האידיאלוגיה שלו ואפילו, נניח, את לבו הלאומי הדואב, הפצוע, ולבוא לחגוג אתי את יום העצמאות שלי. אם הוא תופס את יום העצמאות שלי כאסון, כנכבה, אין לי מה לחפש איתו.

     הפרשה הזאת לא מנעה ממני לרשום את בניי למעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, שם גדלו מגיל ארבעה וחצי חודשים עד גיל שלוש, למדו מעט ערבית וטופלו בעיקר בידי מטפלות ערביות. היא גם לא תמנע ממני לכוונם לבית הספר הדו-לשוני בגליל. להפך. כעת, משאני גר בגליל, ומתרועע עם ערבים מדי יום, אני מבין לעומק יותר את עושרו ואת מורכבותו של הדו-קיום בארץ הזאת, ואיזה עתיד זוהר אפשרי לנו יחד, אם רק נדע לגבור על המחלוקות הלאומיות בינינו, על הכאב ועל הפצעים.

     וכעת באשר לחופש הביטוי האמנותי, מטבע לשון המתגלגל בהרבה פיות מאז התמנתה מירי רגב לשרת התרבות, וביתר שאת השבוע, מאז התפרסם הקוד האתי שחיבר פרופ' אסא כשר לבקשתו של שר החינוך, נפתלי בנט.

     כאמן יוצר, כסופר ומשורר, אני כמובן מוכרח בחופש ביטוי מלא ומוחלט. אינני מתיר לאף רשות או אדם לצנזר אותי, וכאשר אני מזהה בי עצמי את הצנזור העצמי שלי בפעולה, אני משתדל להשתיק גם אותו. זו גם הנחיית העבודה שאני מנחיל לתלמידיי הרבים בתחום הכתיבה – לעולם אל תיתנו לאיש, גם לא לכם עצמכם, לצנזר אתכם. כתבו הכול, על הכול, בלי פחד ובלי מורא. אחרי כן, אם תפחדו מפני חשיפת הדברים שכתבתם או פרי פרסומם, תוכלו לחשוב האם לפרסמם מתוך הרחקת עדות, הצנעת הפרטים המזהים את הדמויות – או בשם עט. אבל קודם כול עליכם לכתוב הכול, ללא כחל וסרק.

     אבל אחרי כן, שעה שיש בידינו טקסט או יצירה אמנותית, החורגים מן הנורמה, או תוקפים אותה, שוברים טאבו כלשהו או מאתגרים אידיאלוגיה שלטת או השקפה רווחת, ואלוהים עדי שכתבתי הרבה יצירות כאלה – מה לנו להלין כאשר המערכת הממלכתית, האקדמית או השלטונית מבקשת להגן על עצמה? היחסים בין המרכז לשוליים, בכל תרבות, הם תמיד מוקד למתח. האמנות במיטבה תמיד חותרת תחת ההגמוניה של הקאנון התרבותי. זה משהו שהוא מעצם מהותה של האמנות. אנחנו, כאמנים, חייבים לומר את דברנו, בכל תחום ובכל מישור של אמירה. אבל אין לנו מה להיות מופתעים מתגובות הנגד של המערכת. היא מתגוננת מפנינו ומנסה לשמור על כוחה.

     אם מורידים הצגה בפסטיבל עכו, מפני שהיא מבוססת על מכתבי אסירים פלסטינים, אין מה להלין על ועדת ההיגוי של הפסטיבל. היא עושה מה שגוף שלטוני עושה כדי לשמר את עצמו, את כוחו ואת האידיאולוגיה המניעה אותו. אם משרד החינוך מבקש לקבוע אמות מידה לדיונים באקדמיה, כך שלא יחרגו מן התקינות האקדמית, הריהו מבקש לשמר את כוחו של השלטון, ששר החינוך הוא חלק ממנו. זה הרי ברור כשמש. מה כל כך מזעיק על זה את הרבים?

     אינני כותב את הדברים האלה מתום העלמת עין או מתוך תמימות. הניסיון של שרי הממשלה השונים להצר את מהלכיו של בית המשפט העליון, לצנזר תכנים של יצירות בכל תחום ולתחום את גבולות הדיון האקדמי, שעה שהוא משתלב בשבירת השידור הממלכתי ובמלחמה בכלי התקשורת, בהחלט מבהיל. כל הדברים האלה מהווים סימנים קשים של אבדן הדמוקרטיה. אבל בסופו של דבר, שום שלטון אינו חסין בפני האמנות, חופש הדעה והביטוי, ושום יוצר או יצירה, או דעה כזו או אחרת, אינם תלויים לקיומם בעטיני השלטון. קשה לחיות כאן כסופר או כאמן כך או כך, עם תמיכת השלטון וגם בלעדיה. אבל עוד לא פגשתי אמן או סופר אחד, שחדלו מיצירתם מפני שניתקו אותם מכספי השלטון. להפך. על פי רוב הם רק פורחים בעוניים.

     לבסוף, אני מוכרח לומר, שאמנם אינני מבין או מקבל את מלחמתה של שרת התרבות בשירו של מחמוד דרוויש, שהושר השבוע בטקס על ידי מירה עוואד, אבל אני יכול בהחלט להבין מדוע ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו מצאה לנכון למנוע מהצגה המבוססת על עדויות אסירים פלסטיניים מלהופיע בפסטיבל – ומדוע אסא כשר נדרש לכללי התקינות של דיון אקדמי. רק השבוע ראיתי בטלביזיה מרצה בחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המביאה בפני תלמידיה טקסטים של דרשן מוסלמי מסית, ומסרבת ללמדם בלשון העברית. בעיניי זו חרפה, שמרצה כזו עדיין מועסקת בחוג למשפטים באוניברסיטה ושבכלל מתירים לה עדיין לפגוש בתלמידים. יש גבול גם למה שציבור אמור לסבול. לשבת בקתדרה אקדמית בתל אביב, ולהורות לתלמידים ישראלים חומרים של מסית מוסלמי, ועוד בשפה האנגלית, זה פשוט מעשה צבוע וגם נתעב.

     וזהו. עכשיו ש'חבריי' השמאלנים יאכלו אותי ויקראו לי פשיסט. אני בכל זאת אמשיך להגדיר את עצמי כאיש שמאל. אבל ציוני.

     וזה לא אומר שאני מצדיק או מקבל את המשך הכיבוש או את תוצאותיו.

     שיהיה לכם לילה טוב.