על שקר הרוב, יוהרת המיעוט – ואיסור הפשרה.

התנגדות ושמחות אחרות (22).

     בבחירות האחרונות השיג גוש השינוי 26,000 קולות יותר מגוש הימין. מה שהכריע אותן לא היה יחסי רוב ומיעוט, אלא יוהרת המיעוט. מנהיג הגוש, יאיר לפיד, שבחרתי בו בכול מערכות הבחירות האחרונות, לא הצליח לשכנע את מרב מיכאלי בראשות 'העבודה' להתאחד עם מרצ, מה שהביא להעלמות מרצ אל מתחת לאחוז החסימה. מרב מיכאלי ביוהרתה ובעיוורונה הביא לאבדן מנדטים יקרים לגוש. אביגדור ליברמן לא חתם על הסכם עודפים, ואיימאן עודה ואחמד טיבי וחבריהם לא השכילו להתעלות מעל האיבה בינם לבין מנסור עבאס, ולהעמיד את מאבקה המוצדק והראוי של החברה הערבית לשוויון, לחירות ולצדק בראש מעייניהם, כדי שיוכלו אחרי כן, מתוך הממשלה ולא מחוצה לה, להביא להסכם שלום ישראלי-פלסטיני ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות מוכרים ומוסכמים.

     ייאמר אם כן במפורש – הרוב בבחירות הצביע בעד שותפות יהודית-ערבית ושמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מה שהכשיל אותו היה זחיחות הדעת ויוהרת מנהיגיו. כתוצאה מכך, השיג גוש הימין 64 מנדטים, ואף זאת באחיזת עיני בוחריו. הימין לא חשף בפני בוחריו ובוחרותיו את מלוא התוכניות שלו להפיכה משטרית במדינת ישראל, מדמוקרטיה לדיקטטורה, גם לא את תוכניות הפירוק שלו את הצבא, המשטרה, משרד החינוך ושאר משרדי הממשלה, ואת הסיפוח דה-פקט של השטחים הכבושים. כול התוכניות הללו מנוגדות לדעת הרוב הישראלי, המעוניין לחיות במדינה יהודית דמוקרטית חילונית, עם גושי התנחלויות, בצד מדינת פלסטינית מפורזת ועם ערבויות בינלאומיות.

     כתוצאה מן הדברים האלה, לממשלת הימין ולקואליציה שלה בכנסת אין זכות לגיטימית לכפות את תוכניותיה על רוב הבוחרים. זו הסיבה ליציאת רבבות ישראלים להפגנות התנגדות לשלטון ולתוכניותיו, והתנגדות זו תלך ותגבר עד שתביא לבסוף לגניזת התוכניות הללו או למיטוט השלטון. במידה וממשלת הימין תבחר בבליץ חקיקה, שיפגע ביסודות הדמוקרטיה בישראל, היא תיקלע לא רק למשבר חוקתי מול בית המשפט העליון, אלא לקושי מול הצבא, המוסד ושירות הביטחון הכללי, האמון על שמירה על סדרי השלטון ועל יסודות הדמוקרטיה בישראל.

     מצב כזה יחריף את המרי האזרחי הבלתי אלים בישראל. אבל בתרחיש קיצון הוא גם עלול, חס וחלילה, לקרב אותנו לשני התרחישים האיומים מכול – מלחמת אחים או הפיכה צבאית. ייאמר כאן מיד במפורש. אינני קורא לזה, חלילה. אבל עיניי פקוחות ואני חרד לבאות ולכן גם מזהיר מפני זה.

     הימים הללו הם, אם כן, הרי גורל. במידה וממשלת הימין והעומד ברשותה יפנימו את מגבלות כוחם, יוותרו על תוכניותיהם לשנות את שיטת המשטר בישראל ועל תוכניותיהם לספח את השטחים הכבושים דה-פקטו, ובמלים אחרות, ימתנו את שכרון הכוח שהתעורר בהם בזכות תוצאות קוניוקטורליות לחלוטין של הבחירות, יחזקו את שלטונם ויוכלו להתמיד בו. אך במידה וממשלת ישראל, והעומד ברשותה, יבחרו בדרך האחרת, התנגשות חזיתית עם מערכת המשפט, עם יסודות הדמוקרטיה, עם ערכי הכרזת העצמאות ועם הרוב האמיתי של מערכת הבחירות האחרונה – הם יובילו אותנו לאסון נורא, שממנו יקשה עלינו להיחלץ.

    ההתנגשות הטקטונית הזאת מחייבת, לכאורה, ניסיונות פשרה והידברות, כאלה שעל פי פרסומים, כבוד הנשיא יצחק הרצוג וראש 'המחנה הממלכתי' בני גנץ עוסקים בהם. אך לא כך הדבר. כל ניסיון הידברות או הגעה לפשרה עם הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים ועם חבריו לקואליציה – שבהכרח יהיה מיקוח על 'גובה' המחיר של פסקת ההתגברות, הפגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מעמד מערכת המשפט והיחסים בין שלוש הרשויות – יהיה מעשה של מכירת הדמוקרטיה בישראל, ובתוכה מערכת המשפט וזכויות האדם והאזרח, במכירה פומבית, בתקווה להשיג עליהן מחיר מופחת ככל האפשר.

     דווקא כיהודי ציוני ודמוקרט, המבקש בכל מאודו לשמור על מדינת ישראל ועל עם ישראל, וכמי שתמך פומבית בהקמתה של ממשלת השינוי, והוביל תמיכה רחבה של סופרים ואנשי רוח בחיבור בין 'ימינה' לבין 'יש עתיד' ושאר מרכיבי הקואליציה היוצאת, הפעם אין לי מנוס אלא לומר – אסור לנסות למצֵעַ, אסור לנסות לפשר, אסור לנסות להידבר כרגע על אף אחד מן הנושאים העומדים בלב ההפיכה המשטרית של הימין. אלה דברים שלא אמורים בכלל להיות נתונים למשא ומתן, מפני שהם יסוד הדמוקרטיה, לא כְּסוּתהּ.

     הברירה נתונה כעת בידי נתניהו ושותפיו – לפרק את מדינת ישראל, להוביל אותה למרי אזרחי בלתי אלים, וחלילה למלחמת אחים או להפיכה צבאית, או לבחור בדרך המתינות, כיבוד הליכי החקיקה וייזום ההידברות העמוקה והממושכת בין הגושים הפוליטיים, כדי לשמור על ריבונותה של ישראל ועל ממלכתיותה.

     נתניהו יכול לבחור כעת בין להיות גדול מנהיגי ישראל, השומר בכל כוחו על ממלכתיותה, לבין היותו מחריב ישראל ומהרסה. ולאיש מאתנו אסור להוציא לו את הערמונים מן האש, גם אם אנו הערמונים הנִצְלים בה. מי שיצטרכו לעשות זאת, במידה ונתניהו יתמיד ויבחר, כדרכו עד כה, במסלול החורבן, הם בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ. הם, ולא אף אחד אחר.

     ועכשיו נצא כולנו להפגנות בערים הגדולות ובערי השדה, ברחובות ובכיכרות, ונראה מה יקרה.