שנה עברה

בדיוק לפני שנה, בארבעה באוגוסט 2011, עליתי על מטוס לניו דלהי, כדי לפגוש את הרופאה, ד"ר שיבאני, לתת זרע ולפגוש את הפונדקאית הראשונה, זו שלא נכנסה להריון וארבעה עוברים אבדו לי, בעקבות כך.

אני זוכר היטב את התאריך, מפני שהוא תאריך משמעותי לי. זהו תאריך פטירתו של יענק'לה שבתאי, בעלה של עדנה, חברתי הטובה. מדי שנה אנחנו משוחחים ביום הזה, כך גם הערב. והנה, בשנה שעברה מצאתי את עצמי נוסע להודו דווקא בתאריך פטירתו של בעלה.

כזו סגירת מעגל, חשבתי לעצמי, אני נוסע לברוא חיים ביום מיתתו של יענקל'ה, שאף כי לא הכרתיו, הרי כאילו הכרתיו, דרך אשתו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו.

כשהגעתי לדלהי השתכנתי במלון "סבלטה," בסוויטה מפוארת. לשם שלחו אותי אנשי המרפאה. כשנועצתי בהם, איזה מלון לבחור, לשבוע שהותי שם, הזהירו אותי מפני בחירת מלון בדלהי דרך האינטרנט, מפני שבדלהי , שום דבר אינו כפי שהוא נראה.

האמנתי להם, והאמת היא, שגם גיליתי שצדקו. אבל זה עלה לי אז הון עתק. שבע מאות שקלים ללילה.

נו, ניחא, אמרתי לעצמי. כיוון שבן זוגי דאז סירב לנסוע עמי לדלהי, מכיוון שלא תמך בתהליך הפונדקאות, ונדונותי שם לשבוע של בדידות, ברגע חזק מאוד בחיי, החלטתי שמותר לי להתפנק.

בית המלון "סבלטה" הוא חלק מקניון "סאקט ווק," הקניון החדש של דלהי. זהו מרכז קניות ובילוי ותיירות עצום, מודרני, שיש בו הכול מכול וכול. חנויות אופנה, בתי קפה, מסעדות, חנויות מוצרים שונים ואפילו חנות מרכזית לצורכי תינוקות, מין 'שילב' הודית, מרשת "מאדר קייר."

נסעתי לפגוש את דוקטור שיבאני במרפאתה. את פני קיבלה אישה צעירה, נאה, חושנית, ומאוד נחושה. נוהגה היה מערבי לגמרי, היא עשתה עלי רושם כביר.

ואז הכניסו אותי לחדר, כדי לפגוש את הפונדקאית.

לחדר נכנסה אישה בגובה מטר וחצי בערך, ועיניה מושפלות לקרקע.

קדתי בפניה, ואמרתי "נמסטה," אגב חיבור כפותיי זו לזו.

היא מלמלה לי בתשובה.

ישבתי למולה, אמרתי לה בקול רך, שאני מודה לה מאוד על מה שהיא עומדת לעשות למעני. מישהי מהמרפאה תרגמה את דבריי להינדית. הפונדקאית הנהנה, אבל לא העזה להישיר אלי מבט.

אז שאלה אותה נציגת המרפאה האם תרצה לחתום על החוזה בינינו בעט או בעזרת כרית חותמות. היא ביקשה כרית חותמות. מזה הבנתי שאינה יודעת קרוא וכתוב. שמישהו ודאי הקריא לה את נוסח החוזה מקודם לכן.

נציגת המרפאה יצאה מן החדר, וחזרה אליו כעבור רגע עם כרית חותמות, ואז נעמדה הפונדקאית למול השולחן, לחצה את בוהנה בכרית החותמות, ואחרי כן על דפי החוזה. כך עשתה ארבעים וארבע פעמים, כמספר דפיו.

באותו רגע נפל בי ליבי. כל מה שרציתי היה לברוח משם. פתאום, מול האישה הקטנה הזאת, שנראתה עצובה, הבנתי שאני עושה עסק. שפונדקאות זה עסק. ושלא יעזור לי. אני גבר לבן, מערבי, שבא לעשות עסק עם אישה אנלפבתית מן העולם השלישי.

כשזה הסתיים נמלטתי מן המרפאה במונית. כל הדרך בכיתי. כבר חשבתי לעצור את הכול.

למזלי הגדול הוזמנתי באותו ערב לגיא ולשרון לארוחת ערב. זה היה המפגש הראשון שלי איתם. למזלי הגדול עוד יותר, שרון היא פסיכולוגית במקצועה, וגיא דיפלומט, שניהם הורים לילדה מתוקה ונבונה, שהייתה איתנו.

איך שנכנסתי אליהם שפכתי בפניהם את לבי, והם הרגיעוני באומרם לי, שהפונדקאית תוכל, בכסף שתקבל בעבור התהליך, לרכוש בית או לממן חינוך לבתה.

נדמה לי שבכלל כבר סיפרתי לכם את זה. לפחות לוותיקי הבלוג.

לא נורא. לא משנה.

היום, שנה בדיוק אחרי כן, אני יושב כאן, מותש, אחרי שישבת ארוכים עם מיכאל ודניאל. השכמה בחמש בבוקר, טיולים, שירים, סיפורים, האכלות והחתלות לרוב, אבל גם המון רגעי אושר. אתמול, בשעת בין ערביים, בבית אבי, כששניהם יושבים בסלקלים שלהם מתחת לחלון הגדול בסלון, וצוחקים, היום, ברגעי האינטימיות שלי עם כל אחד מהם בנפרד, באמבטייה, שעה שרחצתי אותם ושרתי להם שירים, הרגע הנפלא הזה, כשכל אחד מהם שוכב על שידת ההחתלה, עודנו מכוסה במגבת, ופשוט בא לאכול אותו מרוב אהבה, או בערב, כשעמרי ואני ישבנו איתם בבית הקפה, והחלפנו בינינו מדי פעם את הילדים, פעם מיכאל אצלי ודניאל אצלו ופעם להפך.

כן, רגע אחרי שעמרי יצא מכאן, הם כבר ישנו, והוא איחל לי לילה שקט, ליל כתיבה, הם התעוררו כמובן, בבכי נורא.

לקח לי שעה ומשהו להרגיע אותם, להאכילם ולהרדימם.

כך היה גם בבוקר, כשחזרתי מהכושר ושחררתי את אילנה, אחרי שעתיים משמרת, הם שכבו על השמיכה בסלון, צוחקים ומלהגים, והיא אמרה לי, שהיא מוסרת לי ילדים שבעים ושמחים, ודקה אחרי לכתה הם כבר צרחו בבכי, שנמשך עד שהוצאתי אותם בעגלה, לטיול איתי וטעם לונה, ברחבי נווה צדק.

אבל בתום שנה בדיוק מאז נסעתי לדלהי, מוצא את עצמי בחדר קטן וקפוא, מול מגזינים פורנוגרפיים וסרט פורנו של סטרייטים, עם כוס פלסטיק ביד, בלי שמץ של רומנטיקה, של רוך או של קסם, אני אוחז בידיי את שני בניי הנפלאים, ומודה לאלוהים, לפונדקאית סימה סן, לדוקטור שיבאני ולעצמי, על בואם לעולם. או, כמו שאמרתי להם בקול רם אתמול, "אני מודה לכם על שבחרתם בי לאביכם."

שבוע טוב.