תקלות קטנות, שאלות גדולות

"אז מתי להעביר אליך את הספר ערוך?" שאלה אותי הבוקר העורכת שלי, נעה מנהיים, בשבתנו בבית קפה בפינת בן יהודה בן גוריון, לפגישה על הספר הבא שלי, שנמשכה עד עשר, אז התחלתי מלמד ב'בית איילה,' המצוי בשדרות בן גוריון. "אני מניחה שתוכל לגשת אליו רק עוד כמה שבועות, בשל המעבר לתובל."

"השתגעת!?" צחקתי, "שלחי לו אותו מיד עכשיו."

"טוב, טוב," הרגיעה אותי, "ברגע שאהיה ליד מחשב עם אינטרנט."

זמן קצר אחרי כן, בסדנה שלי עם תלמידיי, אחרי שכתבו תרגיל וגם הרציתי בפניהם על מהי עלילה, איך היא נבנית ומה הם שלביה העיקריים, הבחנתי שנותרו עוד 12 דקות עד ההפסקה. החלטתי להטעים אותם בדקות אלה ביצירה בתוך לחץ. "קחו את אחת מחמש האופציות של 'מה היה אילו' שכתבתם הבוקר (תרגיל שליפה שעשיתי איתם) וכתבו מהם תמצית עלילה, ברשימה בלבד."

הם הביטו בי בתדהמה.

"מה אכפת לכם," הפצרתי בהם, "יש לכם 12 דקות שלמות. זרקו על הדף מה שעולה בדעתכם. בלי סדר, בלי קוהרנטיות. אתם לא מחויבים לזה עכשיו. פשוט תרשים עלילה ראשוני, שאותו תוכלו לפתח אחרי כן."

חייכתי לעצמי שבע רצון ויצאתי אל החצר.

הם כמובן עמדו בזה היטב.

     כשהתחדש השיעור אמרתי להם, שזו הייתה בעבורי הזדמנות להטעים אותם ביצירה מתוך לחץ זמן. כי תמיד, אבל תמיד, כשהיוצר מקבל על עצמו הגבלות של צורה או של זמן, הן מבעבעות ומביאות אפשרויות חדשות.

     "היצירה היא כמו מיקרו קוסמוס, שאתם בוראיו," אמרתי להם, "הוא צריך להיות קטן דיו כדי שתוכלו לזכור בו כול פרט ופרט, ודחוס דיו כדי להיות דרמטי."

     ואז סיפרתי להם שנפגשתי עם העורכת שלי לפני השיעור, וביקשתי ממנה שתשלח לי את הספר הערוך מיד. שבחרתי להיכנס מיד לעבודה על הגרסה הבאה של הספר הזה, דווקא בתוך מערך הלחצים שאני שרוי בו כעת.

     ידעתי מה עשיתי.

     השעה כעת אחת עשרה ועשרה בלילה. בשעה האחרונה עברתי על כול הספר באמצעות 'עקוב אחר שינויים.' כל תיקון שראיתי שאני מקבלו מיד, אישרתי. את השאלות הגדולות והחכמות של נעה השארתי לאחרי המעבר לתובל. משעה שקראתי בהן הן כבר בתוכי, ואני בוטח בהן כי תמצאנה בתוכי, בעולמי הפנימי ובדמיוני היוצר, את פתרונן.

     אני יודע זאת, כי, כמו שכתבה ריבה פרי בספרה הנפלא 'מעשה ביצירה,' יש שלב ביצירה הקרוי 'גמדים עובדים בלילה.' כמו הסנדלר ואשתו מן האגדה, הקמים מדי בוקר ומוצאים זוג נעליים ועוד זוג ועוד אחד מונחים על סף חלונם, כך גם היוצר. הוא שואל שאלות, ומניח להן לאסוף תשובות בשעה שהוא ישן, או עוסק בדברים אחרים.

     מחר, יום דרמטי מאוד בעבורי, יתייצבו כאן האורזים בשעה שבע וחצי בבוקר. גם חשמלאי, שיבוא לעשות פירוקי חשמל, יגיע לכאן. ואבא שלי הטוב, שייקח את מיכאל ואת דניאל ליום כיף עם סבא, כדי שלא יחוו את הפירוק, את האבדן. די בזה שארזו כול אחד ארגז משלו, שבחרו מה לשים בו, ובו הוספתי הערב את אלבום הציורים שציירו לכל אחד מהם ילדי הגן, מהם נפרדו הבוקר. את הקושי הרגשי הכרוך באריזת חיי כאן בקופסאות אעבור לבדי, לא במחיצתם.

     אבל אני לא מתכוון להתייסר. אני מתכוון לקפוץ לכושר כמו מדי בוקר, ולו לאימון אירובי קצרצר, ללכת לבנק ולאופיס דיפו, ואז לשוב הביתה, ובשעה שהאורזים יארזו את ביתי, אני אנקה את המקרר, התנור, מייבש הכביסה ומכונת הכביסה, כדי שיועברו נקיים ומצוחצחים לביתנו החדש.

     בערב אסע לבית אבא שלי ברמת השרון, שם נישן מחר. וביום חמישי בבוקר נעלה על שתי מכוניות, וניסע בעקבות שתי המשאיות שתובלנה את כול חיינו לקיבוץ תובל.

     אחרי שיחה הערב עם הגננת בקיבוץ, שהסבירה לי את מידת ההדרגתיות הנהוגה בתהליך הקליטה של ילדים בגן, החלטתי לבטל את כול שיעוריי בשבוע הבא. אשאר עם הילדים בקיבוץ. ביום ראשון ילכו לגן רק לשעה-שעתיים, ביום שני קצת יותר, ביום שלישי עוד קצת, ומכיוון שבו-זמנית עם חווית הקליטה והמעבר יהיה עליהם גם להסתגל ליום לימודים ארוך, בלי שנת צהריים, אהיה עמם כול השבוע בקיבוץ, כדי להקל על קליטתם.

     בזמן שיהיו בגן אשב עם הרומאן שלי, בחצר הבית החדש, ואכתוב את התשובות לשאלות שהטקסט מעלה עדיין. גם אסיים את הגהות העימוד של שלושת כרכי השירה שלי, שאת שניים מהם שיניתי השבוע לחלוטין. ממש הזזתי פרקי שיר שלמים מכאן לכאן.

    בעוד שבוע, בעזרת השם, נהיה לא רק שמחים בבית חדש. אני אהיה כבר אחרי הגהות ועריכה אחרונה של ארבעה ספרים משלי בו-זמנית.

     תודו שאין כמו זה כדי להתחיל שלב חדש בחיים.

     ואל נא תראו לי זאת כרהב, או כאומץ. אין בזה לא מזה ולא מזה. אלא בפשטות – אני מוכרח לעבוד מדי יום על כתיבתי, וחייב לבנות לעצמי כמה שיותר מהר את שגרת חיי החדשה. רק כך אשרוד את המהפך האדיר הזה בחיינו, שברגע שאני מכיר בו וקולט מה אני עושה, עולות בעיניי דמעות של גיל וגם של צער.

     שיהיה לכם יום טוב, יום חדש.