בעשר ורבע בערב ננערתי מן ההגהה האחרונה של ספרי החדש, בשומעי את בכיו של דניאל בחדר השני. קפצתי אליו מיד. לפעמים הוא מתעורר באמצע הלילה מחלום רע, כשם שלעתים הוא מחייך בחלומו. חשבתי שהוא זקוק רק להרגעה.
אבל לא. הוא שכב במיטתו פקוח עיניים ובכה.
הרמתי אותו בידיי, חיבקתי אותו אלי, ושאלתי אותו "ילד מתוק שלי, אתה יודע כמה אני אוהב אותך? מה קרה לך? מה הפחיד אותך כל כך?"
הוא כמובן לא ענה, מפני שעוד אינו מדבר. אבל אז הבחנתי, שעברו כבר ארבע שעות מאז הפעם האחרונה שבה אכלו, יחד, ארוחת ערב.
החלטתי לנסות. הנחתי אותו על השמיכה על הארץ, הכנתי לו בקבוק מזון, שבתי, נטלתי אותו בזרועותיי וקירבתי את הבקבוק לשפתיו.
הוא ינק אותו בשקיקה, עיניו חציין עצומות, ולא הניח לבקבוק עד שסיימו.
כשסיים לאכול הרמתי אותו לגרעפץ, והוא עשה כזה מיד.
חיבקתי אותו בחיקי.
"ילד טוב שלי," אמרתי לו, "אני שמח שאכלת ארוחת לילה כזו." ואז חיבקתי אותו שוב, וקלטתי, עד כמה הילד הזה זקוק למגע. הרבה יותר מאחיו מיכאל. ואז נאנחתי, ואמרתי בקול רם, "שרק אלוהים ייתן לי מספיק זמן אתכם, בחיי."
ונמלאתי פתאום בעצבות גדולה.
הילדים האלה כל כך זקוקים לי, למגעי, לחום גופי, לשקט שאני מקרין אליהם ולבטחון שאני מעניק להם במציאותי עימם, שקשה לי לחשוב, שאי פעם אצטרך להיפרד מהם. שזוהי דרכו של עולם, שכל אב נפרד מתישהוא מילדיו.
פתאום זה היכה בי, הוודאות הזאת, שיבוא יום ואפרד מהם, איעלם מחייהם, וגם אם אהיה נוכח עימם ברוח, כפי שאני מאמין שאמי וסבתי מצויות איתי בכל עת, הרי זה לא אותו הדבר. בכלל בכלל לא. כי הנוכחות ברוח אינה מנחמת כמו חיבוק אל גוף.
התרוממתי בזהירות מן הארץ, ודניאל בידיי, נשקתי לראשו, שמתי אותו במיטתו, ואז ניגשתי ליומן ההאכלה וההחתלה שלי כדי לכתוב את ארוחתו.
כיוון שסיכמתי היום את שני הטורים, לראות כמה כל אחד מהם אכל – מיכאל הרגיש לא כל כך טוב היום, לא אכל מספיק, בכה פה ושם, היה מהורהר ונוגה, אבל חום לא היה לו, וכששיחקתי איתו אפילו צחק – גיליתי, שארוחת הלילה הזאת השלימה, לראשונה בחייו, את תצרוכת המזון של דניאל הגדול, לאלף סמ"ק.
לא פלא שהילד הזה, גדול גוף ומתוק כל כך, מתיישב בצורה מושלמת בין זרועותיי.
אני עושה בשבילם המון, כל מה שאני יכול, כדי להקל על חייהם עכשיו ולהבא. ישנתי רק ארבע שעות הלילה, בגלל ההגהות. אבלהבוקר קמתי איתם בשש, האכלתי אותם, החלפתי להם חיתולים, ובשבע וחצי, כשאילנה נכנסה, העברתי אליה את הילדים, בפעם הראשונה מאז נולדו. כי הייתי צריך להכין את הבית למפגש מורים, שנערך היום בביתי.
ניקיתי את הבית, טאטוא, חרסינות ושטיפה, אספתי כסאות מכל השכנים והשכנות, סידרתי מקומות ישיבה בחדרי הבית, ובאחת עשרה הרגשתי שאני מתמוטט.
נכנסתי לישון לשלושת רבעי השעה. כשהתעוררתי קפצתי לחצי שעה של ארובי בכושר.
ואז הם הגיעו, קבוצה של כ 35 מורי חטיבת ביניים, במסגרת "סל תרבות," למפגש עם הסופר בביתו.
היה מאוד מרגש. אף על פי שישבו כאן שעה אחת בלבד.
ואחרי כן החזרתי את הילדים מאילנה הביתה, לא מבין בכלל איך הייתי מסוגל להיות כמה שעות בבית ריק מהם, ומלא באחרים.
ואחרי כן, טיול ערב, וארוחה ושינה, והגהות, והנה הגהות שוב. עלי לסיימן עד הבוקר, כדי שהספר, שאת עטיפתו כבר חשפתי בפניכם, יירד ביום ראשון לדפוס, ויגיע בזמן לחנויות.
לילה טוב.
