השבוע צפינו בסרט "ברבור שחור," סרטו של דארן ארונופסקי, בכיכובם של נטלי פורטמן, מילה קוניס, וינסנט קאסל, וינונה ריידר וברברה הרשי. הסרט מספר על להקת בלט המעלה הפקה של "אגם הברבורים," ושתי רקדניות בה מתמודדות על התפקיד הראשי, המורכב משני תפקידים מנוגדים: הברבור הלבן והברבור השחור.
הרקדנית נינה (נטלי פורטמן), גודלה בידי אימה הנוקשה (ברברה הרשי) כמי שאמורה להגיע במחול למה שלא הגיעה אימה. היא זוכה בתפקיד, אבל אז מתברר לה, שכדי לגלם בהצלחה את התפקיד הראשי עליה לגעת באופל בנפשה, בצל שלה, בשדים החבויים ומודחקים בתוכה, במיניותה.
נינה עוברת תהליך התקלפות מן הפרסונה שלה, מן הברבוריות הלבנה, התמה, הבתולית. התהליך כרוך בהתפרצויות של חזיונות אלימים, הכוללים רציחה של מי שמנסה לגזול ממנה את תפקידה, בהתנסויות מיניות עזות, בלקיחת סמים (אקסטזי), ביחסים לסביים ועוד. במסעה, היא פוגשת מצד אחד רקדנית צעירה משוחררת הרבה יותר ממנה, המלמדת אותה כמה דברים על העולם, ומצד שני את הרקדנית המזדקנת שהופרשה מן הלהקה, ופוגעת בעצמה אנושות, שעה שהלהט היצירתי היוקד שלה הופך לדחף להרס עצמי.
התהליך שעוברת נינה כאמנית צעירה, הלומדת ליצור מתוך פירוק האני, נגיעה בממלכת הצללים הפנימית שלה והתחברות מחדש, התגבשות תוך כדי התגעשות, בליל הבכורה, בביצוע מרשים של תפקידה הראשי, הוא תהליך מרתק. תהליך זה עובר כל אמן, המבקש לגעת באמת בעמקי נפשו, ולא להסתפק ביצירת אמנות אילוסטרטיבית, שטוחה או נטולת אמת.
בתוך הסרט משולבים דברים נוספים, שחיבורם יחד לא תמיד עולה יפה. כך, למשל, הופעת הכפילה שלה, שהיא מין האכלה בכפית של הצופה, ונובעת, לפי המידע המובא על הסרט בוויקיפדיה, מתוך העניין של התסריטאי בתופעה הפסיכולוגית של תחושת רדיפה על-ידי כפיל, בדומה לתסמונת קפגרא ולסיפורי הפולקלור על אודות הכפיל, הדופלגאנגר. רגעים אלה בסרט מיותרים בעיניי.
אבל יצאתי מן הסרט הזה בתחושת שמחה ארסית, מלווה בזעזוע טוב. זעזוע שהזכיר לי, ככותב, זמנים קשים שחוויתי, במהלך כתיבתם של ספריי הקודמים, שעה שקילפתי מעלי את המגננות שלי כאדם והגעתי למקומות, שלא קל היה לי לגעת בהם, אבל הייתי מוכרח לעשות כן, כדי להגיע אל עמקותו של הטקסט. כך זה היה ב"רק אתה," וב"שדלץ" וב"מעשה בטבעת," כך זה אירע לא אחת גם במהלך כתיבתם של שירים, שהייתה כרוכה בהרבה מאוד כאב.
אי אפשר לגעת בנפשו של הזולת מבלי לגעת קודם בנפשך שלך. זה ה'מסר' המועבר בסרט הזה, שעה שמורידים ממנו את הייתור. ושמחתי בזה, מפני שזה הזכיר לי מה עלי לשוב ולעשות גם בשנות הכתיבה הבאות, וחיזק אותי לגבי מה שאני עושה בסדנאות הכתיבה שאני מעביר. אנשים מתקלפים בהן מן הפרסונה שלהם, ומגיעים לא אחת לרגעים של חשיפה עצמית, מלווה בכאב ובבכי, מפני שזו הדרך היחידה ללמד לכתוב באמת.
אם אתם אנשים יוצרים, או רוצים ליצור משהו שיש לו תוקף, לכו לראות את הסרט הזה. ואל תתייחסו אליו כאל 'סרט פסיכולוגי' סתם. ראו בו חילופי מכתבים בין אמנים.
