תחקיר זה חשוב, אבל לא במקום כתיבה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (181).

     כאשר אנו ניגשים לכתוב ספר, אם בכתיבה אינטואיטיבית ואם בכתיבה מתוכננת מראש או מוּבנֵית, אנו זקוקים גם לתחקיר. אי אפשר לכתוב בלי לחקור את מושא הכתיבה. את הדמות, את נסיבות הזמן והמקום שהיא פועלת בתוכן, את הרקע האישי, הקהילתי והלאומי שעלילת סיפורנו מתרחשת בו, וגם את האקלים הרוחני, הערכי, התרבותי שעולם הסיפור שלנו משקף.

     ישנם סוגים שונים של תחקיר: תחקיר אקדמי-אינטלקטואלי, תחקיר-פרטים, תחקיר-חושי ותחקיר-רגשי. התחקיר האינטלקטואלי מתחיל ברעיון שנפשנו נמשכת לכתוב עליו. לעתים קרובות מדובר בדבר מופשט, ראשוני ומעורפל. אך מרגע שמנצנץ בנו משהו כזה, עלינו לבדוק מה כבר נחקר ונכתב עליו. את הבדיקה הזאת ראוי לקיים בחדר הביבליוגרפיה של ספרייה אקדמית טובה. לפנות לעצמך זמן, לגשת לשם, לשבת אל אחת מעמדות המחשב, המחוברות לספריות האקדמיות ולאוספי כתבי העת בארץ ובעולם, להקליד את מונחי החיפוש ולבחון מה התפרסם בנוגע אליהם.

     כדאי לבוא לזה עם מחברת ועט, כדי ליטול רשימות של פריטים ביבליוגרפיים, שתרצו לעיין בהם. וכאשר אתם רושמים את רשימת הפריטים חשוב שתציינו את סימנם על פי שיטת דיואי למיון נושאי של הספרים, מפני שעל פי סימן בינלאומי מוסכם זה תוכלו אחרי כן לאתר את מיקום הספרים על המדף בספרייה. אזכיר רק, כי שיטת דיואי מחלקת את כול תחומי הידע האנושי בצורה עשרונית, ואת תתי הנושאים בכול תחום ידע. אם אתם מחפשים, למשל, ספר מסוים במדעי היהדות, הוא יימצא במדור מסוים בספרייה, המוקדש לתחום זה, תחת הסימן המוסכם. לכן חשוב שתעתיקו מראש את הסימן ליד כול פריט ופריט.

     כך עליכם לעשות גם כאשר אתם מכינים רשימת מאמרים שנדפסו בכתבי-עת שונים. עליכם תמיד להעתיק לא רק את שם המאמר ושם כתב-העת שפורסם בו, אלא גם את מספר הגיליון, שנת הוצאתו לאור ומספרי העמודים שהמאמר מופיע בהם. אחרי כן, כשתיגשו אל מדור כתבי העת, תוכלו למצוא אותם לפי סדר הא'-ב' השמי של כתבי-העת, ובתוכו את הגיליונות מסודרים לפי סדרם.

     אני נוהג לפנות לעצמי ימי עבודה רצופים בספרייה. יום אחד אני מקדיש להכנת רשימות פריטים ביבליוגרפיים, ולאיסופם פיסית מרחבי הספרייה, על גבי עגלה. על העגלה אני מניח שלט 'לא לגעת!', ומיידע בזה גם את מנהלת הספרייה או האגף. ביום למחרת אני שב לשם, מוריד את העגלה לאזור צילום המסמכים, ומצלם כול דבר שראוי שאקרא בו בעיון. אגב, אני תמיד נוהג לבדוק גם את תוכן העניינים בכול גיליון של כתב-עת שממילא ישנו בו פריט אחד המעניין אותי. כמעט תמיד אני מוצא בתוכן העניינים עוד מאמר או שניים, המתקשרים באותו נושא, ומפרנסים אחרי כן את דמיוני היוצר.

     דרך חשובה נוספת לתחקיר אינטלקטואלי היא חיפוש ספרים בנושא, בגוגל, באמזון וכדומה. אני נוהג לרכוש כמעט אך ורק ספרים המתקשרים בנושא המחקר שלי בכול זמן נתון. אני קורא אותם עם עט ביד, מסמן ומעיר לעצמי הערות בשולי הדפים, לבל אשכח אחרי כן מה גיליתי בהם בתוך ריבוי הספרים שאני קורא על כול נושא. בסיום הקריאה אני מצלם את החלקים שסימנתי, גוזר את הצילום ומדביק אותו על כרטיסיות ביבליוגרפיות, אותן אני מסדר בתיבה מיועדת לכך, לפי סדר הכתיבה. דרך נוספת שאני נוקט בה היא הקלדת הדברים שמצאתי בספרים ובמאמרים, וכתיבה 'ביניהם'. זה סוג של קיצור דרך בכול הנוגע להכנת כרטיסיות עבודה. הוא לא מומלץ לכתיבה אקדמית, אך לגמרי נכון לכתיבה בידיונית.

     תחקיר הפרטים כרוך לעתים קרובות במעבר על מכתבים, יומנים, אגרות, ספרי קהילות וכדומה. הוא אופייני הן לרומן ההיסטורי והן לספרי משפחה. לעתים הוא מלווה גם בשיחות עם מומחים, בני משפחה, מכרים, בני אותה קהילה וכיו"ב. הכול חייב להיות כתוב או מוקלט ומשוכתב, ושוב – להיות מועלה על כרטיסיות עבודה, שתקלנה עליכם אחרי כן למצוא סדר בריבוי הפרטים הזה.

     התחקיר החושי אהוב עלי במיוחד. כאשר אנו כותבים ספר כלשהו, המתרחש במקום ובזמן מסוימים, עלינו לדעת אילו רשמי חושים שררו באותו מקום וזמן. למשל, אילו ריחות עלו באפו של גיבורי באיסטנבול של המאה השבע עשרה, ואילו טעמים, ומראות. באילו מרקמים נגעו ידיו, מה אכל ומה שתה, מה לבש ובתוך איזה נוף עירוני וכפרי הסתובב ומה חווה בו חושית. את הפרטים האלה אפשר לאסוף, במקרה של רומן היסטורי, מספרי מסעות של בני אדם מאותה תקופה, מצילומים (מן התקופה שהצילום כבר הומצא בה), מציורים פיגורטיביים (בתקופה שלפני המצאת הצילום), מהדפסים ותחריטים ופסלים וחפצי אמנות ויודאיקה ועוד. ואפשר גם לנסוע למקום שהעלילה התרחשה בו, ולחוות חושית את המקום, את אקלימו, את רשמי חושיו, ואז להשליך אותם לאחור בזמן, רק בזהירות, כדי לא להיתפס לדברים בלתי סבירים מבחינה חושית-היסטורית.

     התחקיר הרגשי בכתיבה בדיונית הוא בעבורי המהותי מכולם. מדובר בעבודה יומיומית, במחויבות יומיומית להעביר את רגשותיך אל הדמויות. זה מתחיל במצב הרוח, התחושה הרגשית והפיסית, שאתה ניגש עמם אל הכתיבה. אני תמיד אומר על כך לתלמידיי, שכול מצב רוח הוא דלת, דלת לחדר רגשי, למתחם או למהות רגשית שעלינו לכתוב אותם מתוכם. סוג הכתיבה הזה הוא הערובה היחידה לכך, שהכתיבה הבדיונית שלנו תֵחווה כאותנטית מבחינה רגשית על ידי הקוראים.

     עבודת התחקיר הזאת, על ארבעת רבדיה, הכרחית לכל כתיבה, בייחוד לכתיבה של רומן. למי מבין תלמידיי שנבהל כאשר אני מתאר אותה, אני שוחק ואומר, שהיא לא קשה ואינה מטלה כלל. היא שמחה גדולה. סקרנותי אינה יודעת גבול. כך גם שקדנותי. אני נהנה מכול ספר חדש שאני כותב, מפני שהוא פותח לי מרחבי קריאה עצומים, מתוכם אני לומד המון היסטוריה, רעיונות, אמונות, תפיסות וכך הלאה. כול אחד מספריי 'יושב' על תחקיר ברחבות ובהיקף של עבודת דוקטורט. אבל זה לא מטיל עלי מורא. ההפך הגמור מזה. זה מסב לי שמחה עצומה.

     עם זאת, חשוב לזכור דבר אחד – יש להיזהר מפני טביעה בתחקיר, ובעיקר מפני המרת הכתיבה בתחקיר. תחקיר, חשוב ועמוק ומפורט ככול שיהיה, אינו יכול ואסור שיבוא במקום כתיבה, ואין לבלבל בין תחקיר לבין כתיבה. אלה הן שתי מלאכות שונות בתכלית. תחקיר משתמש ברובו בצד השמאלי של המוח, בצד החוקר, הלוגי, המופשט והעיוני. כתיבה מתרחשת ומתממשת ברובה בצד הימני של המוח, בצד המדמה, המדמיין, החולם והיוצר.

     כאשר אנו טובעים בתחקיר, אנו דוחקים מעִמנו את החוויה היוצרת, מרחיקים מעצמנו את היכולת לדמיין וליצור. לכן, ראוי להקדיש רצועות זמן נפרדות לכול אחת מן הפעילויות הללו. להחליט כמה זמן מדי יום תשבו לקרוא, למיין, לתמצת חומרי תחקיר – וכמה זמן מדי יום יוקדש לכתיבה אינטואיטיבית. מניסיוני, הפרדת הרשויות הזאת טובה ויעילה. אני משתדל לקרוא חומרי תחקיר אחרי הכתיבה היומית, ולפני השינה, בצהריים ובלילה. השינה היא זמן העיבוד של חומרי התחקיר, שאחרי כן מפרנסים את חלומותיי ואת דמיוני.

     כתבתי לכם את הדברים האלה, מפני שהבוקר קיבלתי אי-מייל מתלמידה שלי, אישה מאד מבוגרת, שהצלחתי להביא אותה לכתוב רומן על סבתה. העניין הוא, שאיננה יודעת על סבתה דבר וחצי-דבר, ולכן עליה מצד אחד לתחקר, לחפש פרטים במכתבים ואגרות ויומני משפחה, בתמונות משפחה וכדומה, ומצד שני – לדמיין, לכתוב סצנות על סבתה כאילו התקיימו בפועל, גם אם התקיימו רק בדמיון הכותבת. שכן, כמו שהסברתי לא אחת, וכפי שקבע אריסטו ב'פואטיקה' שלו, עניינה של הספרות אינו במה שהיה באמת, אלא במה שיכול היה להיות.

     היא כתבה לי הבוקר, שהיא מאוד עסוקה בדליית פרטים על סבתה ממכתבים שמצאה, וכבר מזמן העבירה אותם למוזיאון 'לוחמי הגטאות', ופחות כותבת עליה. מיד השבתי לה במייל תוכחה, שדבר אחד אינו יכול להוציא את משנהו. שעליה להמשיך בתחקיר, ובו-בזמן גם לכתוב מדי יום ביומו. לשבת מדי יום, לדמיין סצנה מתקופת חיים מסוימת של סבתה, ולכתוב אותה. כסצנה. להראות את זה. לא לכתוב על זה 'מלמעלה,' בהפשטה.

     אז הנה לכםן, הרווחתם שיעור קצר על כתיבה ותחקיר.

     ואם נהניתםן, אשמח אם תיכנסו לפרויקט מימון ההמונים של ספר-הילדים החדש שלי, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," https://headstart.co.il/project/69085, תזמינו בו עותק מן הספר החדש, או יותר מזה, ותגמלו לי על העניין שעוררתי בכם כעת בתמיכה בפרויקט היצירה הזה, החשוב לי – הוצאה לאור של ספר לגיל הרך וגילאי ראשית קריאה, שמספר על הפונדקאות, ונועד לחולל אווירה חמה, מקבלת ושוויונית בעבור ילדי הפונדקאות והמשפחות החדשות, בגני הילדים ובבתי הספר בישראל.

תודה רבה.

נ.ב.

ואם חשבתםן שכתבתי את הפוסט הזה במקום לכתוב סצנה בספרי הבא, טעיתםן. הבוקר כתבתי כמדי בוקר שלושה עמודים של דפי בוקר, אחרי ארוחת הבוקר ואימון הכושר כתבתי סצנה חדשה ברומן, ורק אז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. כך הרווחתי כבר שלושה מפגשי כתיבה עם עצמי, בבוקר אחד, והיום רק התחיל.

זו שגרת חייו של אדם כותב. כתיבה, קריאה, חיים (כדי שיהיה מתוך מה לכתוב), חלימה, ואז עוד כתיבה. ושכתוב.

     במקרה שלי זה גם כוננות ציוצים ותגובות. במיוחד בתקופת מערכת בחירות. אבל זה כבר שלי.