אקטואליה

8721, גִּ'ידָא רִינָאוִּי־זוּעְבִּי והמספר הבלתי מהימן.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (138).

     שלום גִּ'ידָא רִינָאוִּי־זוּעְבִּי, היום אחר הצהריים חשבתי עליך, כשירדתי מן הישוב הקהילתי תובל, שאני חי בו עם בניי, דרך ירכא, כדי לחתום על ספריי במסגרת אירועי שבוע הספר העברי בחנות 'צומת ספרים' בקניון ברגבה. אני יודע שלמדת ספרות עברית ופסיכולוגיה לתואר ראשון, וספרות עברית לתואר שני, ולכן, אף על פי שאיננו מכירים אישית, אני כותב לך כאל חברה, חברה לשמאל, לדו-קיום היהודי ערבי ולאהבת הספרים.

     מכיוון שאת גרה בנצרת, אינני יודע אם את מכירה את כביש 8721. הכביש הצר והמתפתל הזה יורד מן הפנייה ימינה בכיכר העליונה של ירכא לכיוון מטעי הזיתים בוודי. הוא מתפתל בין עצי הזית ועולה על הרכס ממול, יורד שוב וממשיך להתפתל בין הבתים האחרונים בירכא, חולף על פני הכניסה לכליל, ואז מתחבר לכביש 859, המוביל לכביש 70 לכיוון נהריה או לכביש 4 לכיוון חיפה.

     גיליתי את הכביש הזה אחרי שעברנו לגור כאן מנווה צדק לתובל בגליל. כול אימת שהזדקקתי לנסיעה דחופה עם בניי למרכז הרפואי 'גליל', בנהריה, קיצרתי בו את הדרך. אך נסעתי בו גם בעתות של שלווה, מפני שהוא כביש יפהפה. הנוף הנשקף לעיני הנהג מן הרכס, הטרסות המסודרות על צלע ההר של מג'דל כרום, מטעי הזיתים בוודי למטה, שפעת גווני הירוק והאפור האלה המקבלת את פני היורד במורד אל הוודי או עולה ממנו, מקסימה אותי בכל פעם מחדש.

     זהו אחד המקומות היחידים בארץ, ששב ומעלה בי צער, על כך שאני משורר וסופר ואינני צייר. לו הייתי צייר, הייתי עוצר את המכונית בשולי הדרך, מוציא ממנה כן ציור, ויושב ומצייר אקוורל אחר אקוורל של הנוף  הגלילי הזה.

     הכביש הזה הוא גם כביש מסוכן. הוא צר ונפתל, בחלקו מסומן קו הפרדה ובחלקו האחר מזהירים השלטים 'סע בזהירות, דרך חקלאית!'. אין בו מדרכות או שוליים מסודרים, גם לא תאורה, ובימות החורף, אחרי הגשמים, נפערים בו בורות וחלקי אספלט שלמים נסחפים אל הוודי. יתר על כן, מכיוון שרבים מתושבי הישובים השכנים כאן, יהודים וערבים ודרוזים, מכירים את הכביש ונוהגים לקצר בו את דרכם, התנועה בו לא אחת סואנת, ומכיוון שהוא צר ונפתל, היא גם מסכנת את חיי הנוהגים בו ונוסעיהם.

     זו הסיבה שכל כך שמחתי היום, אחר הצהריים, כשהתחלתי יורד בכביש וגיליתי שהוא מחורץ לכול אורכו, שהתחילו בו עבודות של תיקון. כך, בדיוק כמו ביציאה מתובל דרך דיר אל אסד, שבה שלט גדול מקביל את פני הבאים, ומבשר על הרחבת הכביש, שרק בשנה החולפת גבה את חייהם של צעירים מן הכפר, שהיו בנסיעת מבחן לרכב שביקשו לרכוש האחד מרעהו.

     נסעתי בזהירות בכביש המקורצף, ואז חשבתי עליך. שכה אחיה. אמרתי לעצמי בלבי, מה גִּ'ידָא רִינָאוִּי־זוּעְבִּי הזאת רוצה, מה, היא לא רואה את הכסף הממשלתי שנשפך בנדיבות כעת על תיקון תשתיות, שהוזנחו מזה שנים, ברשויות הערביות? היא לא יודעת על ההפחתה המשמעותית במקרי אלימות בחברה הערבית, כתוצאה מהפניית תקציבים וכוח אדם למאבק בתופעה? איך אישה למדנית, חכמה, אקטיביסטית, חברת הוועד המנהל של מכללת רופין ועוד גופים ציבוריים חשובים, מסוגלת להניף אצבע מוּרדת במין הצבעה דווקאית, שנתפסת יותר מכל כזלזול בוטה ומופגן במצביעי מרצ, שבזכותם את בכנסת, ובדבר שהכי משמעותי להם – הדו-קיום היהודי-ערבי?

     איך אישה כמוך מסוגלת לתבוע תביעות מיידיות עבור בית החולים בנצרת (בצדק. אני מטופל בו) והרשויות הערביות, ובו-בזמן לפרוש מן הקואליציה, לערער את יציבות הממשלה וחלילה להביא להקדמת הבחירות ולעלייתה של ממשלת ימין פשיסטי במדינת ישראל? מה, לכול הרוחות, את רוצה להשיג בזה? האם את מאמינה, שלו חס וחלילה ישוב בנימין נתניהו לכס ראש הממשלה, עם שותפיו, בן גביר וסמוטריץ', תבוא עדנה לחברה הערבית? האם אינך מבינה שאת נותנת בזה יד לפשיזם, לנסיגה איומה מכול הקדמה שהשיגה השותפות היהודית-ערבית בממשלה? האם התנהגותך נובעת מהישגיהם של חברי וחברות הכנסת הערבים החברים בקואליציה, כמו אנשי רע"מ ואבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה? מה אוכל אותך, למען השם?

     אין לי קשר אתך ואיני יכול לדעת את תשובתך. אם תרצי לשוחח אתי אשמח. אחרי הכול שנינו קרובים לספרות העברית, וגם שכנים. דבר אחד אני יודע. אני גר כבר קרוב לשבע שנים בגליל, חווה מדי יום ביומו את דו-הקיום היהודי-ערבי ומברך עליו בלבי. אני רוצה ומייחל שרק יימשך, יעמיק ויתמיד. החייאת הנראטיב הפלסטיני בצד הנראטיב היהודי, ריפוי הסיפורים הלאומיים שלנו, הם בעיניי אקוטיים והכרחיים. אבל ריפוי הסיפור הלאומי של כול אחד משני העמים החיים בארץ הזאת לא יתאפשר עם מספרים ומספרות בלתי מהימנים, שהסימן המובהק ביותר לאי-אמינותם, כמו בספרים שלמדנו, הוא הפער בין הצהרותיהם לבין מעשיהם, בין הדברים שהתחייבו אליהם באומר, לבין הדברים שהם והן נוקטות בהן הלכה למעשה.

     אני רוצה שנלמד לספר פה סיפור של דו-קיום. בחיים. לא רק במלים. אבל החייאת הסיפורים הללו זה בצד זה מחייבת אמת, כנות, יושר פנימי והכלה הדדית. אל תפגעי בסיפור היפה הזה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.