"איזה כיף, סבאל'ה יבוא לתקן את המכונה," אמר לי דניאל הערב. הוא התכוון למדפסת, וערבב בין שני סיפורים – שסבא יבוא מחר בבוקר לבלות איתם, ושעלינו לקרוא לאיציק, הטכנאי, שיתקן את המדפסת.
מקודם לכן אמר לי, "סבא ייקח כיסאות," והתכוון לכיסאות שקנינו אתמול בשביל האוטו של סבא.
הילד מדבר. ולא רק מדבר, גם זוכר דברים, מקשר דברים לדברים, ומזכיר לי מה לעשות.
קפיצת המדרגה הזאת בהתפתחות של הילדים היא פשוט מפליאה. היום, במהלך ארוחת הערב, דניאל סיים לאכול וביקש שארחץ לו את הידיים. מיד גם קירב כיסא משולחן האוכל אל כיור המטבח.
"לא צריך כיסא, דניאל," אמרתי לו, יודע מה זה יגרור אחריו, "אני יכול להרים אותך לרחוץ ידיים."
אבל הוא התעקש, נעמד על הכיסא, וכשרציתי לרחוץ את ידיו אמר לי "לא, אבא, אני, לבד." ורחץ את ידיו.
הלכתי לשבת ליד השולחן עם מיכאל, שהיה שקוע בציפי שביט ונתן דטנר. דניאל עמד על הכיסא, מזג מים מן הברז לכוסות, אחרי כן לבקבוקי ההאכלה שלהם, שפך ושוב מזג.
"דניאל, אתה יודע מה, בוא אלמד אותך לרחוץ כלים," אמרתי לו, מנסה להסב את בזבוז המים למשהו מועיל. "הנה, לוקחים צלחת, שוטפים אותה במים, שמים קצת סבון כלים על הספוג, ועכשיו משפשפים."
הוא לא חיכה עד לסיום ההסבר וכבר שפשף את צלחת הפלסטיק שלו. אבל אחרי כן המשיך לשחק במים, עד שבלית ברירה הורדתי אותו מן הכיסא והדפתי את הכיסא בחזרה אל השולחן, למרות מחאותיו.
אבל זה היה בערב.
הבוקר התחיל בהבנה שלי, שעלי לצאת מן הארון בפעם המי יודע כמה שוב. אז כשחזרתי מן הכושר, עוד לפני שיצאנו החוצה, כתבתי את הפוסט הזועם הזה. רק אחרי כן העליתי את הילדים על הרכב, ונסענו לגן העיר.
המשחקייה וגם מגרש המכוניות בגן העיר היו היום מאוד עמוסים בהורים ובילדים בחופשתם. ומכיוון שמיכאל ודניאל שעטו למגרש המכוניות, ומיד ניסו להוציא ילדים אחרים מתוך מכוניות המשחק, כדי שיוכלו לשחק בהן בעצמן, הסחתי את תשומת לבם מן המכוניות על ידי הובלתם למשחק במכוניות ובסירות ובאופנוע שמחוץ למגרש. הפעם אפילו נתתי לכל אחד מהם לשלשל מטבע של 2 ש"ח, ולהרוויח סיבוב של נדנוד בצעצועים הללו. העיקר שלא יציקו לילדים אחרים.
זה, אגב, לא פשוט. גם אתמול, בגן המשחקים בחולון, מיכאל זרק חול על ילדים, ודניאל השתלח בכל ילד שנדמה היה לו שהוא מפריע למרחב המחיה שלו או של אחיו. שני אלה כבר יצרו קואליציה מלחמתית, שזה פחד, ואני ממש צריך להיות דרוך כדי להבטיח, שהם לא מרביצים לילדים בסביבתם, בכל גיל, בלי שום אבחנה, מילד גדול, דרך פעוט ועד תינוק.
עניין נוסף הוא העצמאות של דניאל. בעוד מיכאל מקפיד ללכת אחריי בכל מקום שאנו מבלים בו, דניאל רץ קדימה כמו חץ שלוח. והרבה פעמים הוא נעלם מעיניי. אתמול הוא בן-רגע נעלם לי בגן המשחקים בחולון, היום זה קרה בגן העיר. חשבתי שאני מת. אבל באותה מהירות בה נעלם צץ ראשו המתולתל וצחוקו השמח מאחרי המקום שרץ מסביבו במשובה, ואז גם עלה על גשר האבן הקטן, המתוח מעל המזרקה בקומת המשחקייה בגן העיר, ונעמד להתבונן במים.
אם היה אפשר לשים להם שרוך על הצוואר, הייתי מכין להם דסקית עם פרטי זיהוי ופרטי התקשרות אתי. אבל מכיוון שמסוכן לכרוך להם דברים מסביב לצוואר, אין לי מושג איך אצמיד אליהם פרטי זיהוי. במדבקות שאייצר ואדביק להם על החולצה בכל פעם שאנו יוצאים לבלות? בשרוך עם פתק מקרטון שאקשור לשורש כף ידם?
כבר לימדתי אותם להגיד "כפר סבא," וכמעט גם "רחוב כפר סבא 21." אבל אני לא בטוח שאם יאבדו לי, מי שימצא אותם יידע לשאול "איפה אתם גרים?" או "באיזה רחוב אתם גרים?" וגם יבין מה זה "כפר סבאל'ה."
זו בעיה גדולה.
אחר הצהריים הייתי חייב לשבת על שירים. ביקשו ממני שירים למוסף ראש השנה, והייתי מוכרח לשבת ליד המחשב. אז נתתי להם לשחק מסביבי, בעודי תר אחר השירים שכתבתי, מתקן את הניקוד שלהם ומדפיס שיר אחר שיר.
מיכאל ודניאל ניצלו את הזמן כדי לריב, להרביץ זה לזה, להתפייס, לצהול, לנסות לדחוף לי ידיים למדפסת, מכל וכול.
בסופו של דבר, אחרי שעת עבודה, הבנתי שאין סיכוי שאוכל להמשיך בזה הערב, ויצאתי איתם לסיבוב בחוץ. "ויקטורי," "סופר פארם," הפיצה, בית הקפה.
הם הודיעו לי שהם רוצים ללכת לפיצה, וכשהיינו בפיצה דניאל דרש שנלך לבית הקפה, "לשבת בקפה."
"ומה נעשה שם?" שאלתי, מחויך.
"נאכל עוגה," ענה מיכאל.
אמרתי לעצמי בלבי, שאין ספק שהם הבנים שלי, אם הם כבר אוהבים כל כך את הישיבה בבית קפה בכלל, וב"אספרסו בר," בפרט. יבוא יום ויידעו, שליד השולחן האמצעי בשורה השנייה בחוץ גם ישבתי עם סבאל'ה והודעתי לו על כוונתי להביאם לעולם.
הימים האלה נפלאים ומתישים. הם עוברים בהמון התרגשות, רגשות ובכי. הם בוכים בכל פעם שמשהו לא מסתדר להם, או כשאני אוסר עליהם איזה דבר, או מונע מהם משהו. והיום כולו כעת נראה כמו זירת התגוששות, שבה הם מנסים להכתיב לי את רצונם, ואני צריך להחליט, שוב ושוב ושוב, האם להיענות לו או לסרב לו. כך, למשל, הדרישה לעוד ארטיק, בגן העיר, אחרי שהראשון נגמר/נשבר/נמס, ולעוד ארטיק אחר הצהריים, ודווקא בתוך הסופר פארם. כך גם הדרישה ללכת לבית הקפה לאכול עוגה.
הודעתי להם שעכשיו אין קפה ועוגה. עכשיו הולכים הביתה לאכול ארוחת ערב. צריך גם לחסוך קצת כסף בשביל הבילוי הבא.
אין לי מושג מאיפה לוקחים כוח לזה. יש רגעים שאני צורח, או בורח לחצר, או רוצה למרוט שיער מרוב יאוש.
אבל בכל הרגעים האחרים אני פשוט מאוהב בהם, בשני הילדים שלי, ורוצה עוד כמוהם. הרבה.
וגם, קצת מצטער, שאני תיכף כבר בן 55. היום אפילו פנטזתי, שאני נכנס לטיפול במרפאה הפרטית של החייזרים שלי – בשלב מאוחר יותר הערב הם נראו כמו סינים, ועוררו לי המון נקודות אנרגיה על המרידיאנים לאורך הגוף, באמצעות קרן לייזר דקיקה – הם מנקים לי את הגוף ומחדשים לי את הרקמות ואת זרימת הדם בתאים, כך שהגוף שלי יהיה כמו בגיל 20-22. כך, על כל פנים, הם מבטיחים.
לילה טוב.
