"אבא הולך לעבודה, אבא יחזור," שמעתי הבוקר את דניאל מדבר עם עצמו, חוזר על המשפט הזה שוב ושוב. חייכתי לעצמי בסיפוק. הילד כבר יודע להרגיע את עצמו. ובכלל, הוא מדבר. לגמרי. משפטים שלמים. סיפורים.
וגם מיכאל, שהערב, כשהוצאתי אותו עטוף במגבת, אבל עירום, מן המקלחת, אמר לי "אבא אילן, לסגור מזגן. קר לי."
אז עשיתי מה שאסור לי לעשות, אבל אין לי ברירה אחרת, כי זו הדרך הכי טובה שאני מכיר לבטא את אהבתי אליו. נשכתי אותו:)
הילדים האלה פשוט משגעים אותי. הלילה, אחרי שנכנסנו למיטה, בשעה מאוחרת, הם נעמדו עליה, בפיג'מות שלהם, קפצו על המזרן כמו על טרמפולינה וצווחו "איזה כיף! איזה כיף!", מבטאים בזה את שמחתם על הערב שעברנו יחד.
בבוקר הלכתי לכושר ומשם לסדנת הכתיבה של ימי רביעי, שהתקיימה בבית הקפה הפינתי. אבא שלי נשאר איתם בבית, ומראש אמר לי, שלא ייצא איתם היום החוצה, בשל החום הכבד, והלחות. אז הראיתי לו את מדף חומרי היצירה, ואיך מפעילים את הדי.וי.די עם מיקי מלכת הילדים, הכנתי פתיתים בצורת כוכבים מעורבבים בנתחי עוף לארוחת הצהריים, והלכתי משם.
חזרתי הביתה בשתיים עשרה וחצי, חולה ומוכה מכאב. חולה כי הצטננתי מן המזגן הלילה. אמנם, אני מקפיד להפעיל רק את המזגן בחלקו השני של הבית, אבל במשך הלילה כולו מגיע די והותר קור לחדר השינה שלנו, עד כדי כך שאני אצטנן. והצטננתי כהוגן.
אלא אם כן זו שוב האלרגיה, בתחפושת אחרת.
מוכה מכאב, כי היום נשבה בסדנה שלי רוח נכאים. כמעט כל אחת מן החברות, מבלי שנדברנו על כך מקודם, הביאה איתה טקסט קשה. על התאבדות, על אובדן, על פרידה מדודה בסוף חייה, על תהליך של התפרקות וריקון עצמי. זה היה קשה מנשוא. ומכיוון שברקע גם עמד מועד הפקיעה הקרוב של הפסקת האש, זה הקנה למפגש כולו מין גוון מייאש.
הודעתי לילדים שאני ממש חולה, יש לי נזלת וכואב לי הגוף, ואני רוצה שנלך לישון.
"אבא, רופא," נדאג מיכאל, "רופאה לונה."
"מיכאל, הרופאה של לונה מטפלת בלונה, לא באבא," הסברתי לו, "וחוץ מזה, אני צריך ללכת לישון. פשוט לשכב במיטה ולישון."
לקח לי זמן לשכנע אותם להירדם איתי הצהריים. אבל בסופו של דבר הם ישנו טוב. כל כך טוב, שקמו רק בחמש.
רק פתחתי את הדלת רצו לאילנה. הלכתי אחריהם עם ארוחת הארבע, והצעתי להם לצאת לטייל. חשבתי בלבי, שכל הבוקר היו בבית, ודאי הם זקוקים להתרעננות ולהוצאת אנרגיה. אבל לא, הם לא מיהרו עם זה, והעדיפו להישאר בבית, מיכאל מול מסך המחשב, הוא ראה היום – לפי בחירתו כמובן – את רינת גבאי בתכנית לילדים על מילים, ודניאל שיחק אצל אילנה ובא מדי פעם לבדוק מה קורה איתנו, ואז גם הציץ במחשב, ופלט "גן."
"מה, ראיתם את זה בגן?" שאלתי אותו.
"כן."
רק בשבע בערב, אחרי המקלחת, כשכבר היו לבושים בפיג'מות, הסכימו להיכנס לעגלה ולצאת לסיבוב. הייתי רעב, ופתאום נורא התחשק לי פלאפל. אז משכתי לכיוון אלנבי, בתקווה שחנות הפלאפל שם, זו הצמודה ל"סופר פארם" הגדול, עוד פתוחה.
ולשמחתי כך היה.
נתתי לילדים חצי קציצה לכל אחד ביד, כדי לטעום לראשונה בחייהם פלאפל. אבל הם ראו אותי אוכל מתוך פיתה, וביקשו גם.
אז קניתי לכל אחד מהם חצי מנה, עם כדורי פלאפל וסלט בלבד, ביקשתי ממוכר הפלאפל לצלם אותנו, וגם נעמדתי, מאושר כמו אידיוט, באמצע רחוב אלנבי, בערב חם והביל, ובירכתי ברכת שהחיינו, במלואה, ובקול, כפי שצריך לברך על כל דבר חדש.
ואחרי כן הסעתי את העגלה ממש לאט למטה, במורד רחוב לילינבלום, עד הבית, כדי שהפלאפל לא ייפול להם מחצאי המנות.
בסופו של ערב הם כרסמו את כדורי הפלאפל, ואני חיסלתי את שאריות הפיתות עם תוספות ביתיות.
היה יום קשה. בגלל החום, הצינון, הכובד בסדנה וגם שבירת הפסקת האש. אבל הכול מתגמד למול שני המתוקים שלי, מיכאל ודניאל, הקופצים על מיטתנו וקוראים "איזה כיף! איזה כיף!" ועושים לי חשק פשוט לטרוף אותם מרוב אהבה.
לילה טוב ושקט, בע"ה.
נהדר!