השבוע העשרים ואחד, עם האולטרא סאונד והטארוט

בהיותי שקוע עמוק בתוך ספרה של ד"ר רונית פלוטניק, "שנינו ביחד – וכל אחד לחוד, ספר הדרכה להורי תאומים בגיל הרך," אני עסוק במחשבות על יחדות ונפרדות, כיצד לגדל שני ילדים/ות, שאינם יחידה אחת, איך לשמור על הזהות הנבדלת של כל אחד ואחת מהם. על בחירת השם ויתרתי בינתיים. יש לי כמובן שמות. אבל אני עוד רוצה לבדוק אותם בגימטריה, ומעבר לכך ודאי לי, כי רק כאשר אזכה לראות את ילדיי פנים אל פנים אדע מה השמות המתאימים להם, ואין לי שום אפשרות, וגם אסור לי, להחליט על כך לפני כן.

אבל המחשבות על יחדות ונפרדות התגברו אצלי מאוד עם הקריאה בספר מאיר העיניים הזה. החלטתי להביא לעולם תאומים, כדי שיהיה להם זה את זה, במידה ויקרה לי משהו. והנה, הספר הזה מלמדני, שדווקא המחשבה הזאת היא שגויה. שמוטב לא לטפח יחדות תאומית כזו, מוטב לא להפכם לישות אחת בלתי מובחנת, מפני שהדבר ייצור תלות הדדית עד כדי סימביוזה וקושי להתנתק זה מזה/זו בעתידם.

כתוצאה מזה החלטתי כמה החלטות. למשל, להכין להם כמה משחקים משותפים, אבל גם ארגז משחקים נפרד לכל ילד, כמו שממליצה רונית בספרה. לייחד לכל ילד מדף בארון עם בגדים משלו, ולהשתדל כבר למן הלידה ואילך להלביש כל ילד בבגדיו הוא. לגדלם בחדר ילדים אחד, ממילא גם אין לי אופציה אחרת, אבל לסדר לכל אחד/ת מהם מקום משלו. למשל, תיבת סודות מתחת למיטה, שבה יחזיק כל ילד את סודותיו ואת אלבום הלידה שלו, שבכוונתי להכין להם, כל אחד בנפרד.

בתוך כך קיבלתי השבוע תצלומי אולטרא סאונד תלת ממדיים. האמת היא, שלא ידעתי איך להתבונן בהם. רק אתמול, במהלך ארוחת הערב המשפחתית, הראתה לי גיסתי, חגית, את תווי הפנים של כל ילד. זה האף, זה הפה, זו האוזן ואלה הידיים, הבחינה בעבורי. ואז התרגשתי. מאוד התרגשתי. פתאום ראיתי שם כבר את דיוקנאות ילדיים, את גודלם, את תווי הפנים המובחנים והשונים של כל אחד/אחת מהם.

התרגשתי כל כך, שלא ידעתי את נפשי. ואז גם התחלתי לפרש את מבע פניהם. האחד מופנם, מכונס בתוך עצמו. האחרת מהורהרת, נראית קצת עצובה, על פי זווית הפה שלה.

אוי ואבוי, אמרתי לעצמי, הנה אני נופל לפח אחר שרונית פלוטניק מזהירה ממנו – התיוג המוקדם של ילדיי, עוד לפני שאפילו זכיתי לראותם באוויר העולם.

אבל המחשבות עשו את שלהן, ובסופו של לילה הוצאתי את חפיסת הטארוט שלי, הדלקתי נר, הצבתי את הפמוט על השולחן והתחלתי קורא. בתחילה שאלתי שאלות על הספר הבא שלי, שנמצא בעריכה, ועל הספר המתוכנן אחריו, שמתבשל בתוכי. ועל הספרים הבאים, ועל הספרים שכתבתי ועוד לא הוצאתי לאור. אבל אחרי כל אלה באו השאלות על הילדים. כיצד ייראה מסלול החיים של כל אחד/ת מהם, וכיצד ייראה מסלול חיינו יחד.

כמו-מאליו המצאתי את הפריסה הנכונה לזה. פתחתי קלף לזה וקלף לזה, והנחתי למולי שני צירי זמן של קלפים. התוצאות היו מרתקות, מדהימות, והראו תנועה רגשית מתמדת של כל ילד בפני עצמו, ובין זה לזה. הם הראו שמדובר בשני ילדים מאוד שונים זה מזה, אבל כאלה שיעזרו איש לרעהו בנתיבות חייהם. הם כנראה גם ייוולדו בניתוח קיסרי.

לא אספר מה העליתי בקריאתי, מפני שאינני רוצה לתייגם מראש או לנתב את חייהם על פי הקלפים. אבל אני שמח שהם איתי, קלפי הטארוט, אם כאמצעי ניבוי ואם ככלי הרגעה ומחשבה. שמחתי בדבר אחד, שכאשר שאלתי איך ייראו חיי עימם, הקלפים בעמדה הראשונה והשנייה היו מלכת חרבות ועליה מלך מטבעות, צירוף המבהיר שעלי לא ללכת בתלם, אלא לנפץ את המוסכמות, להתנגד לקונפורמיזם. זה הדהים ושימח אותי, מפני שבעבורי, הבאת ילדים לעולם בפונדקאות, לבדי, מנוגדת למסגרות הקונפורמיות שגדלתי בהן, ועוררה בי לא מעט רגשות אשם. אבל אם הקלפים מעודדים את זה, זה משמח אותי. נדהמתי גם מעוצמת הקלפים, מנוכחות המכשף, הקיסר והשוטה בקריאה אחת, המבהירה, שכוחות קוסמיים אדירים פועלים איתי.

ואחרי כן סגרתי את המחברת, מקווה שילדיי לעולם לא יקראו את פריסת הקלפים הזאת, לפחות עד גיל שמונה עשרה, השבתי את הקלפים לחפיסה, כיביתי את הנר והלכתי לישון, נרגש ומלא תקווה.

ובבוקר שבת, כל השבת, בעצם, גיהצתי בגדי תינוקות, חשבתי עליהם/ן, שם, ברחם, והתפללתי שיתפתחו היטב ויוולדו בשלום.