עריצות הפלייליסט

בחודשים האחרונים, כיוון שאני נוהג הרבה, מדי יום, בדרך אל וחזרה מן המעון, יוצא לי לשמוע הרבה רדיו, בעיקר גלגלצ. האמת היא, שהרדיו ברכב מכוון על גלגלצ, בשל הדיווחים על המצב בכבישים. לא כל כך משום שאני נוסע בכבישי הארץ, אני לא. אני נוסע בעיקר בין נווה צדק ליפו ולתחנת הרכבת. אבל יש איזה טעם של נוחם בידיעה, שכל עם ישראל תקוע בפקקים, ואני נוסע בקטנה, בין רחובות עירי:)

בכל מקרה, כיוון שאני מאזין הרבה לרדיו, לגלגלצ, אני נתקל שוב בתופעה הנפסדת, הקרוייה הפלייליסט.

נדמה לי, שמי שהנהיג אותה לראשונה בגלגלצ היה אלדד קובלנץ, ואחרי כן התפשטה התופעה לתחנות רדיו נוספות. עיקרה הוא, שכדי לבנות לתחנה 'אופי,' שדרי הרדיו אינם רשאים להשמיע כל שיר שליבם חפץ בו. עליהם לבחור מה להשמיע מתוך רשימת שירים, פלייליסט, שאושרה להשמעה על ידי חברי ועדה מיוחדת.

בגלגלצ הוועדה מתכנסת, כמדומני, אחת לשבוע. חבריה יושבים עם ערימת הסינגלים של השירים החדשים שיצאו לשוק, מאזינים, ומחליטים מה ייכנס לפלייליסט ומה לא. שיר שאינו נבחר להיכנס לפלייליסט בגלגלצ, או בתחנה אחרת, וכיום גם בקול ישראל, ברשת ג' וברשת ב' כמדומני מונהגת הפלייליסט, פשוט הולך לאבדון.

זמרים ידועים, מן השורה הראשונה, וגם זמרים חדשים לגמרי, עלולים למצוא עצמם אחרי שנות עבודה והשקעה אדירה, יצירתית וכלכלית, באלבום חדש שלהם, מודרים לחלוטין מתחנות הרדיו, מפני שבחבריה של ועדה זו או אחרת החליטו, שהשיר שלהם אינו ראוי שייכנס לפלייליסט.

פעם זה היה אחרת. פעם שדרי הרדיו ועורכי המוסיקה היו יכולים לבחור כאוות נפשם מתוך הרפרטואר העצום, והמתחדש, של הזמר העברי והלועזי גם יחד. כך יכול היה עורך המוסיקה או שדרן המוסיקה להבנות ולבטא את טעמו האישי, מעל גלי האתר, וגם לחנך דורות של מאזינים לסובלנות ולפתיחות לכל מיני סוגי מוסיקה. זה היה רבגוני, לא מוכתב מראש, לא אחיד.

כיום, כשאתה מאזין לגלגלצ, למשל, אתה שומע שוב ושוב את אותם שירים. I need one dollar, אני לא זוכר מי שר את זה, וזה גם לא ממש חשוב, ו"בואי מהפכה" והשיר החדש של עידן רייכל מהפרוייקט שלו, וככה, שוב ושוב ושוב, בלופ אינסופי, בהשמעות יומיומיות.

פעם אחת, רק פעם אחת השבוע, הצליח שדר רדיו בגלגלצ להפתיע אותי. הוא השמיע שיר שכתב יורם טהרלב, וזה היה כל כך חריג, שזקפתי אוזניי בשמחה ובתימהון.

עם סיום השיר ציין השדר, שהשיר הושמע לרגל יום הולדתו של יורם טהרלב.

נו יופי.

מזל שיש ימי הולדת.

מלבד זה, שאפשר פשוט להשתגע מן ההשמעה החוזרת, ונשנית שוב ושוב, של אותם שירים, יש לזה גם השתמעות עמוקה וכבדה מצד התפתחות הזמר העברי. זמרים, שאלבומיהם לא מושמעים, פרי יצירתם יורד לטימיון. הם לא מקבלים משוב ליצירתם, הם גם לא מרוויחים ממנה שקל, ואפילו לא מחזירים לעצמם את הוצאות ההפקה של האלבום. כך, אפוא, הם מורחקים, מודרים משדה המוסיקה והזמר העברי.

ואילו אלה שמשמיעים אותם, מקבלים הרבה מאוד כסף בתמלוגים על השמעת שיריהם מאקו"ם. אך ככל שהם שמנים והולכים, כספית, המון חבריהם, אמנים יוצרים ומבצעים לא פחותים מהם בדבר, צריכים לחפש לעצמם פרנסות אחרות, ולעתים גם מוותרים כליל על עשיית מוסיקה.

במהלך שנות עבודתי כאיש יחסי ציבור בתחומי התרבות יצא לי לעבוד עם לא מעט זמרים. בראשית שנות השמונים עשיתי יחסי ציבור לאלבומו של אביהוא מדינה, "סימנים של דרך," ולהופעתו בשם זה. עשיתי יחסי ציבור גם לזמר הנפלא, דני בסן, איש יקר וחבר אהוב, לאלבומו האישי מאוד "מאז שהתאהבנו, ולעדי מדנס, יוצר מוכשר ורבגוני וייחודי בנוף הישראלי, וגם לשירי אמיר, להקת רבאבה-תור הבדווית-ישראלית, מירי זומרפלד, דורון לפסקוב, לימור עזרא, שחר גנוסר, מירל רזניק ומעין כץ. ואולי שכחתי כמה

העבודה ביחסי ציבור עם האמנים האלה הייתה כרוכה במעקב שדרים. כלומר, בהפצת כל סינגל בכ 350 עותקים, לכל שדרי ועורכי המוסיקה בכל הארץ, ולשיחות טלפון קבועות. "היי, זה אילן שיינפלד, קיבלת את הסינגל החדש של? הקשבת לו? מה דעת? תשמיע אותו?" וכך הלאה.

הפלייליסט, שהתפשטה כרעה חולה בתחנות רדיו רבות, הרסה לי את החיים עד כדי כך, שבשלב מסויים החלטתי להפסיק כליל מייצוג זמרים בתחום יחסי הציבור.

וההחלטה הזאת גם גרמה לי לפספוס אחד, שעליו אני מצטער עד עצם היום הזה.

יום אחד צלצל הטלפון במשרדי. על הקו היה בחור בעל קול מזרחי. הוא שאל אם אני עושה יחסי ציבור לזמרים מתחילים. כחכחתי, גמגמתי, ואמרתי לו שאני מעדיף שלא, כי זה לא עובד. אבל מתוך סקרנות שאלתי באיזה סוג מוסיקה מדובר.

"מוסיקה ים תיכונית," הוא אמר לי.

"אה, בזה אני בכלל לא מבין," השבתי לו.

"חבל, כדאי לך. עבדתי על האלבום עם זאב נחמה," השיב הבחור.

אמרתי לו שאני נורא מצטער, אבל באמת כדאי שימצא מישהו או מישהי אחרת שיעבדו איתו.

כעבור שנים הצטערתי על כך מאוד. שכן הבחור האלמוני הזה היה איל גולן…

הוא ודאי לא זוכר את שיחת הטלפון הזאת. אבל בי היא צרובה, כאחד מהפספוסים הגדולים שלי במקצוע.

מה בעצם אני בא לומר? שצריך לבטל את הפלייליסט. ואם לא לבטלה כליל, אזי לתת לכל עורך מוסיקלי ושדר רדיו אפשרות לבחור כך וכך אחוזים מתוכניתו מתוך המבחר העצום של המוסיקה הישראלית והזרה שהוא מכיר ומוקיר ואוהב. שצריך לחדש את הסקנרות של עורכי ושדרי המוסיקה, ולאפשר להם לבטא את עצמם. ושמוכרחים לפתוח מחדש את ערוצי הרדיו למען אמני הזמר העברי, שרבים מהם פשוט מוצאים אפיקי פרנסה אחרים, מרוב ייאוש.

ואני מדבר מידיעה.

וזהו.

זה לא דחוף כמו בניית הקואליציה. אבל זה דחוף מאוד.