אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח.

כשמיכאל ודניאל חזרו היום הביתה הם ביקשו מיד להתחפש שוב לזחל הרעב, ולצאת על אופניים לטייל. אז נסענו לכיכר רוטשילד החדשה, הלכנו ל"אספרסו בר," שם שתו מים ואכלו מרנג, ואני שתיתי אספרסו ארוך. ותוך כדי כך ניסיתי להשיג את מרפאתו של הקרדיולוג שלי. היה לי ברור, שאני חייב להיפגש איתו, לעדכן אותו ביומיים שעברתי ולראות מה הוא אומר.

התקשרתי אליו שבע פעמים. למרות שמרדו פתוח מארבע וחצי אחר הצהריים עד שמונה בערב, בכל פעם שהתקשרתי הגעתי לשירות זימון התורים (האנושי) שלו. הם התעקשו שהוא נמצא, ושאתקשר למספר שהתקשרתי אליו ללא הרף. עד שהתעצבנתי והתקשרתי ל"מכבי." גם הם התעקשו שהוא שם, ושאתקשר שוב. לבסוף, אחרי עשר שיחות טלפון הגיעה אלי תשובתו דרכם – שאבוא והוא כבר יכניס אותי בין התורים.

בינתיים, תוך כדי שיחות הטלפון הללו, שלא הרפיתי מהן כי אף על פי שהיום הרגשתי יותר טוב, היה חשוב לי להיפגש איתו, דניאל קרא פתאום, כבר היינו בבית, "אבא, קקי!".

הסתכלתי עליו, וגיליתי, שמכנסיו מופשלים, ועל רגלו השמאלית תלוי גוש ענק של צואה.

הגננות לא עדכנו אותי, משום מה, שהיום הורידו משניהם את החיתולים ושלחו אותם הביתה ככה, בלי חיתול.

"מיכאל, תביא לי בבקשה מגבונים," ביקשתי ממנו, בדיוק אחזתי בשפופרת הטלפון ודיברתי עוד שיחה עם "מכבי."

מיכאל הביא לי מגבונים. בכל פעם שניים. הייתי צריך לשלוח אותו שלוש פעמים עד שלבסוף אמרתי לו שיביא לי את כול החבילה, כי העסק נשפך על הארץ, ומרח את בגדיו של דניאל, ואחרי כן הוא דרך על המגבונים הצואים ופיזר את זה בחדר, ולבסוף, כשסיימתי עם הטלפון והכנסתי אותם לאמבטיה, להתקלח לפני שנצא לרופא, כי לא היה לי סידור בשבילם, גם גיליתי שמכנסיי, שרק הבוקר הוצאתי אותם מן הארון, נמלאו בכול טוב הזה.

נו טוב, אז רחצתי אותם, התלבשנו כולנו ונסענו לרופא.

ברחוב הארבעה, ליד משרדו, יש שורה של חניות נכים. התמרור אמר "4 המקומות הבאים שמורים לנכים." עברתי את המקומות הללו ואז מצאתי, באורח פלא, חניה פנויה. מיד נעצרתי בה. מה שלא שמתי לב אליו הוא, שעל הכביש הייתה מצוירת עגלת נכים. בחושך קשה היה להבחין בכך, והייתי בטוח שאני חונה במקום מותר ופנוי.

הלכתי איתם משם עד רחוב שפרינצק. חתיכת דרך, כשמדובר בהליכה עם שני פעוטות, בעוד דניאל נעצר על כל שעל, וגם עושה מחאות, מתיישב באמצע הכביש וככה, ומסרב לתת לי יד כדי לחצות את רחוב שפרינצק, עד שהייתי צריך לגררו בידיי.

הגענו לרופא. ברגע שנכנסנו אליו הוא התפרץ עלי, שהוא לא יכול לעבוד ככה, אז שנקבע מועד אחר.

"דוקטור, אין לי סידור לילדים, והם לא ישבו בחוץ."

"אבל אני לא יכול לעבוד ככה," כעס עלי.

הוצאתי את הילדים לחדר ההמתנה, שסגרתי את דלתו החיצונית, והשארתי את דלת משרדו של הרופא פתוחה. הצלחנו לדבר בדיוק שתי דקות. הוא אמר לי, שב"איכילוב" יש צוות מעולה, ואם פעמיים הבדיקות הראו שאין לי אירוע לב, כנראה שאכן מדובר בעניין אורתופדי או נוירולוגי. אבל, מכיוון שעברו כבר 13 חודשים מאז הפעם הקודמת שעשיתי מיפוי לב, הוא מוציא לי זימון לשם, וניפגש אחרי כן.

יצאנו מן הרופא וירדנו למטה. הלכנו ברגל למקום שהחניתי בו את הרכב. בדרך, על המדרכה, מצאתי שטר של חמישים שקל.

איזה יופי, אמרתי לעצמי. קיבלתי מתנה מן היקום, כסף להמבורגר שהבטחתי לילדים.

נכנסנו למסעדת ההמבורגרים BBB, ביקשתי תפריט. כשראיתי שמנת ילדים אחת עולה שם 42 ש"ח אמרתי לילדים, שזה לא מקום טוב בשבילינו, והקמתי אותם מן השולחן, אף על פי כן שכול מה שאכלו עד אז היה ממתקים – ממשלוח המנות שקיבלו בגן. אני לא משלם 42 ש"ח על כול ילד בעבור המבורגר, כשב"בורגרים" ב 49 ש"ח אני מקבל שלושה המבורגרים, אחד לכול אחד מאיתנו.

אמרתי לעצמי, שנעבור בדרך הביתה ליד ה"בורגרים" ונאכל שם. ואז חצינו את הכביש למקום שהחניתי בו את הרכב.

אבל הוא לא היה שם.

חשבתי שאני הוזה. אז צעדתי עם הילדים הלוך ושוב ברחוב הארבעה, ואז המחפש את המכונית. לשווא.

התקשרתי למועד העירוני. התברר לי שגררו אותה לחניון הים, הקרוב מאוד לנווה צדק.

הכנסתי אותם למונית ונסענו לחניון.

מיכאל ישב יפה במקומו. דניאל נעמד, וסירב לשבת. אגב כך גם פתח וסגר ללא הרף את החלון הימני של הנוסע, בכפתור החשמלי.

בינתיים מיכאל ניהל איתי שיחה – איפה האוטו, מי לקח אותו ולמה, ולמה אנחנו נוסעים במונית, והאם הנהג ישן, ולמה זו העבודה שלו, וכך הלאה. חשתי שהנהג תכף זורק אותנו מן המונית.

בחניון שילמתי 350 ש"ח. פי שבע מן השטר שמצאתי מתגולל ברחוב, ובו שילמתי את המונית לחניון. קיבלתי אחלה שיעור משמיים.

ואז הכנסתי אותם למכונית. עצבני כמו דג מלוח. ודניאל סירב לשבת במקומו, וניסה לשבת במקום של מיכאל, מה שעורר את תגובת אחיו. בקיצור, סוף הייתי צריך ממש לכפות אותו לרצועות המושב שלו, מתאפק בכול מאודי שלא לצרוח.

התיישבתי במושב הנהג והתחלתי לנסוע. ואז דניאל תפס בידו את שרוולי הימני.

"תעזוב אותי, דניאל, אני נוהג," אמרתי לו.

"אתה כועס?"

לא עניתי לו.

"תענה לי," דרש.

"אני לא מדבר איתך, דניאל," אמרתי לו, "אני מאוד מאוד כועס עליך."

הילד השתתק, התיישב במושב שלו, והגענו הביתה.

כשהגענו הרמתי אותו לידיי וחיבקתי אותו. ואחרי כן גם את אחיו. מיכאל ביקש הרבה 'ידיים,' וקיבל את זה. את החיבוק שרצה.

ואז הצעתי להם לאכול מפרום שקיבלתי מתלמיד שלי, ופרוסות הודו מתלמידה אחרת (אתמול הייתה ארוחת הסיום של סדנת הכתיבה שלי בכפר הירוק), והם סירבו, ורצו רק בקבוק.

אחרי כן צחצחנו שיניים, נכנסנו למיטה עם שלושה ספרים, קראנו בסוף רק אחד, כי השניים האחרים ממש לא התאימו לגילם, והלכנו לישון.

נמנמתי ביניהם עד שנרדמו, ואחרי כן השתלחתי מן המיטה החוצה, כדי ליטול את התרופות שלי וקצת להירגע.

זה היה ערב מהגיהנום, בחיי.

מזל שמחר יום חדש, וכבר תכננתי אותו, וגם הודעתי להם על תוכנו.

"מחר, ילדים, נקום, ננקה את הבית יחד, אחרי כן נלך לסופר פארם לקנות משחת שיניים למיכאל ואז נתחפש וניסע לשחק." או לנמל תל אביב, או ליריד המזרח, או לעדליידע בראשון לציון. עוד לא החלטתי.

מה שבטוח זה דבר אחד. ענייני בריאות לא באים בחשבון יותר בזמן הקרוב. אני צריך את עצמי בריא בשביל להתמודד עם שני הילדים הדעתניים והפטפטנים שיש לי בבית.

שיהיה לכולכם חג פורים שמח ומבדח. וגם לנו. בלי קנסות.

לילה טוב.