ג'ון באנוויל, הים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2005. מאנגלית: שרון פרמינגר.
פעמים מעטות אני קורא ספר שמטלטל אותי בעומקו, ביופיו ובאוטנטיות שלו. כזה הוא ספרו של ג'ון באנוויל, שזכה בפרס הבוקר בשנת 2005 בעבורו. באנוויל הוא סופר אירי, יליד 1945, ומתגורר בדאבלין. זהו הספר הראשון שאני קורא מפרי-עטו, וכעת ודאי לי שאחפש את השאר.
מקס מורדן, אלמן זקן, שב, בערוב ימיו, אל הכפר שבילה בו חופשות משפחתיות בילדותו, על שפת הים. הוא מגיע לשם כדי לאבד את מות אשתו, שאותה ליווה מרגע הבשורה על מחלתה, דרך הטיפולים שעברה ועד רגעי גסיסתה, המתוארים כאן בדייקנות וכאב. שעה שהוא מתארח בבית ההארחה, שבילה בו בילדותו, צפה ועולה מבעד לאובדן אשתו טראומת אובדן אחרת, והדברים מתערבבים זה בזה, עבר לפנים עבר, לפנים הווה, יוצרים יחד מרקם אנושי מופלא, ובו סיפור התבגרות, אהבה ראשונה, חניכה מינית, וגם אהבה בשלה ויחסי אב ובת והתמודדות עם שרשרת של אובדנים.
"עכשיו אני מבין שהתמונות המדויקות של עצמי כמבוגר, כפי שטיפחתי אותן בדמיוני […] היו חדורות באותה אלגנטיות חיוורת ועייפה מהחיים, באותה זקיפות גוו מהוססת, שקישרתי אותה, או שאני מקשר אותה עכשיו לפחות, לתקופה שקדמה לילדותי, לאותם ימי קדם מאוחרים שהיו, כן, כמובן, העולם שבין שתי המלחמות. כך שהעתיד שחזיתי היה, למעשה (אם מעשה קשור לכך בכלל) תמונה של עבר דמיוני ותו לא. אפשר לומר שלא חזיתי את העתיד אלא הרהרתי בו בגעגועים, שכן מה שנראה לי בדמיוני כעתיד להתרחש כבר נעלם לאמתו של דבר. ולפתע, עכשיו, זה נראה לי משמעותי משום מה. האם ציפיתי לעתיד או למשהו מעבר לו?
למען האמת, הכול התחיל להתרחש יחד – עבר, עתיד-אפשרי והווה-בלתי-אפשרי."
הספר כתוב כמונולוג פנימי של מקס מורדן. הוא יושב בזקנתו בבית ההארחה הזה, וכותב את זיכרונותיו מפרקי זמן שונים בחייו. אנחנו שומעים את הלוך הרוח שלו, את מצב רוחו, ואגב כך מקבלים עלילה עזה, מפתיעה ומטלטלת. הסופר, באנוויל, מוסר לנו את המידע בהדרגה, עושה שימוש מושכל ונפלא בפלאשבקים, הבאים בזה אחר זה, נמזגים ונפתכים זה בזה, מבלי שנחוש כל בלבול בנוגע למישור הזמן, שנפתח ונפרש ומתרחב כאן כמו הים עצמו, ושומר את החלקים המזעזעים יותר של עברו ושל זיכרונותיו לחלקו האחרון של הספר.
בד-בבד עם גלילתן של מגילות הזיכרון מתואר כאן נופו של הים, כסביבה מוחשית, שבה מתרחשת העלילה, כמטפורה לחיים ולמוות, ליראת החלוף והכיליון, וגם כאזכור של המעבר לעולם המתים במיתולוגיה. תיאורי הים בשעות שונות.
בכלל, תיאורי המקומות והדמויות כאן, מוחשיים ומדויקים כל כך, עד שקל לקורא לשקוע בהם ולהימצא מיד בעולמו של הסיפור. הנה תיאור אחד כזה, אחד מיני רבים:
"דומה שבדממה הצמרירית של מלון גולף היינו אני ובתי הלקוחות היחידים. קלייר רצתה לשתות תה של אחר צהריים, וכשהזמנתי תה הפנו אותנו לחממה קרה ונטושה בחלק האחורי, שהשקיפה על החוף ועל זרמי השפל. כאן, למרות האוויר הקר כקרח, נותר רמז עמום להילולות שחלפו. ריח של בירה שפוכה ועשן סיגריות עבש עמד באוויר, ועל במה נמוכה באחת הפינות ניצב פסנתר קטן, ציטוט לא מתאים מן המערב הפרוע, כשמכסהו פתוח והוא חושף את גיחוך קלידיו הצהבהבים. אחרי ההיתקלות הזאת בחצר החווה הרגשתי מזועזע ומדוכדך, כמו זמרת ראשית המדדה אל מחוץ לבמה בסוף לילה נורא של צלילים גבוהים שנסדקו, כניסות שהוחמצו ותפאורה שהתמוטטה."
פסקה זו, המתארת בסך הכול סטייה עלילתית קצר, דיגרסיה, השתהות שלו ושל בתו בפונדק כפרי, מראה את אמנות התיאור של באנוויל. יכולתו לתאר מקום דרך כל החושים, וההצמדה של דימוי מדויק לתיאור, החושפת את רגשותיו ברגע היותו שם. אבל עוצמת התיאור נובעת גם ממידת הקשב העמוקה שלו אל הנוף. הנה המשכו של אותו עמוד:
"אור אחר הצהריים היה מזוהם וסגרירי עכשיו, וחומת עננים, כחולה-בוצית ודחוסה, הלכה ונבנתה על קו אופק. הגלים נעצו את ציפורניהם בחול מסביר הפנים לאורך קו המים, נאבקו להיאחז בשטח שכבשו, אך נכשלו שוב ושוב. עכשיו היו שם דקלים רבים יותר, סתורים וצנומים, וקליפתם האפורה נראתה עבה ונוקשה כמו עור של פיל. הם בוודאי מזן חסין קור, אם הם שורדים באקלים הצפוני הזה. האם תאיהם זוכרים את חומו הכבשני של המדבר?"
בחלקו השני של הספר מתרבים תיאורי דמויות ומצבים ביניהן, המרמזים למיתוס או מצטטים, ורולי אף בנויים, על סמך התבוננות ביצירות אמנות. מקס מורדן הוא פרופסור להיסטוריה של האמנות, וככזה, סביר להניח שהוא אכן משווה את דמויות עברו לדמויות מציורי-עבר. אבל במישור הכתיבה, כנראה שבאנוויל הסופר ישב עם עבודות אלה של אמנים שונים, מבונאר ועד דה-וינצ'י ורבים אחרים, ומצא, על ידי קביעת מקצועו של מקס מורדן כפרופסור להיסטוריה של האמנות, דרך נפלאה לעשות שימוש בציורים אלה:
"הזיכרון אינו אוהב תנועה, הוא מעדיף להקפיא את הדברים, וכמו רבות מתמונות הזיכרון הללו גם את התמונה הזאת אני רואה כמו ציור. רוז ניצבת כפופה לפנים, ידי על ברכיה, שערה משתלשל מפניה בטריז ארוך, שחור ובוהק, נוטף מי סבון. היא יחפה, אני רואה את אצבעות רגליה בעשב הארוך, היא לובשת חולצת כותנה בסגנון טירולי, לבנה וקצרת שרוולים, מאלה שרווחו כל כך באותה תקופה, רחבה במותניים והדוקה בכתפיים […] במבט מלפנים ובצדודית גם יחד, כמו באחד הדיוקנות הטורדניים של פיקסו. החיסרון הזה לא פגם בפניה, אלא אף הוסיף להבעתיות מלאת הרגש שלהם […] מבין שלוש הדמויות המרכזיות בטריפטיכון הלבן-ממלח של הקיץ ההוא, דווקא היא, למרבה הפלא, משורטטת בחדות מרבית על קיר זכרוני. נדמה לי שהסיבה לכך היא ששתי הדמויות הראשונות בתמונה, כלומר קלואי ואמה, הן מעשה ידיי, בעוד רוז היא פרי עמלה של יד אחרת, לא ידועה. אני מתקרב אליהן שוב ושוב, אל שתי הגרציות, פעם אל האם ופעם אל הבת, מורח מעט צבע כאן, מרכך פרט שם, וכתוצאה מכל העבודה הקפדנית הזאת המיקוד שלי בהן מיטשטש במקום להתחדד, גם כשאני פוסע צעד לאחור כדי לבחון את מעשה ידיי. אבל רוז, רוז היא דיוקן מושלם, רוז כבר גמורה."
אגב כך הופך הפרופסור להיסטוריה של האמנות לצייר הזיכרון, הבורא מחדש את דמויות זכרונו, ונחשפת התחבולה של הסיפר כאן. המספר, מקס מורדן, מודע היטב למה שהוא מספר, למניפולציות שהוא מפעיל על הקורא, להפגנת הידע ממיתולוגיות ומתולדות האמנות, אפילו להעמדה, אלה מול אלה, של רגעים דרמטיים ממישורי עבר שונים בחייו – התאהבותו בקלואי מול חייו עם אנה, אשתו הגוססת – הכול כדי להחביא מתחת את האשם, האשם הכבד שהוא חש על הטרגדיות שליוו את חייו.
הספר הזה הוא מופת של כתיבה, בית ספר לכתיבה משובחת. אני ממליץ עליו לכל אדם כותב. ישנם רגעים שבהם הוא מזכיר את "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף. לא רק בשל נופי הים, אלא גם כיוון שהעלילה כולה נגלית דרך מונולוג פנימי של דמות המספר/ת. אבל את סגנונה של וירג'יניה וולף לא פעם אני מוצא מייגע, מפני ההתעכבות על ה petiness, על קטנות החיים של המעמדות החברתיים באנגליה של ילדותה, ואילו הדייקנות בכתיבתו של באנוויל אינה מייגעת לרגע, אלא מעבירה את קסמם החד-פעמי של החיים.
בזה נעזרה המהדורה העברית של הספר בתרגומה המעולה של שרון פרמינגר, אחת המתרגמות הבכירות והטובות שישנן כיום בספרותנו. אני שמח לכתוב זאת עליה, מפני שבזה אני מסיר את הכובע בפני אחת מדמויות ילדותי. שרון פרמינגר הייתה פעם ילדה מחוננת, שלמדה איתי בכיתתי.
