בין שני בתים, ועוד משהו על נפרדות בין תאומים.

     סוף השבוע האחרון היה מאד עמוס רגשית בעבורי. ביום חמישי בערב התקיים במוזיאון גוטמן בנווה צדק אירוע ההשקה לספרה של חברתי, אורנה גאון-רוזנבלום, 'חשוקה,' שאותו ערכתי ואני מטפל גם ביחסי הציבור שלו, ובשישי בצהריים התקיימה האזכרה השנתית לאמי המנוחה, במלאת חמש עשרה שנים לפטירתה. לכן, אפוא, יצאתי עם הילדים כבר ביום חמישי אחרי שנת הצהריים לרמת השרון, הבאתי אותם לבית סבא – ומיהרתי לתל אביב.

     החניתי את המכונית שלי ברחוב כפר סבא 21, ליד מכוניתו של יוסי השכן, בדיוק במקום שחנתה בו מזה שנים. שם גם לבשתי כתונת מגוהצת וחליפה – כל מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבש כך אך ורק באירועים חגיגיים באמת. אחרי כן קפצתי למכולת השכונתית, לבקש שישמרו לי 'ידיעות אחרונות' (בלי ההורוסקופ של מרים בנימיני אני לא מתחיל את השבת) ו'מעריב' (בשל כתבת השער עם אורנה) וגם סיגריות. התחבקתי עם מנהל המכולת, אבי, ומיהרתי למוזיאון גוטמן.

      זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי בה לתל אביב ולנווה צדק בלילה, כשכל בתי הקפה פתוחים, ואורם הכתום של פנסי הרחוב מאיר את הסמטאות באורו המיוחד. כל צעד ברחובות השכונה מוטט לי את הלב. אל אלוהים, זה הרגיש כמו שיבה הביתה. למקום המוכר לי. מה עשיתי, אמרתי לעצמי. איך יכולתי לוותר על דירת דמי המפתח המוגנת והקטנה שלי בנווה צדק, ולהצפין אל קיבוץ תובל בגליל? באותו רגע אפילו הרהרתי ביני לבין עצמי שמא אשכיר את הבית כאן, אשכור בית בתל אביב, וכך איהנה משני העולמות.

     נכנסתי למוזיאון גוטמן. הערב היה מוצלח מאוד. האולם היה מלא מפה לפה, אחייניתי ליה שיינפלד וחברתה מלהקת הפלמנקו הישראלית, של מיכל גיסתי, הביאו שלושה מחולות מקסימים, יהורם גאון דיבר בחום לב ובהתרגשות על אורנה ועל שיריה, כולם הקריאו יפה. כשיצאתי משם, הזמינו אותי חבריי רונית ומוטי לאכול איתם ב'סוזאנה.'

     ישבתי איתם במסעדה, שאני טיפלתי ביחסי הציבור שלה עם הקמתה, אכלתי מן המנות המוכרות לי היטב, והבטתי מן החלון החוצה. "לא ייאמן," אמרתי להם, "אני מרגיש פה כמו תייר."

     אחרי שנפרדנו הלכתי ברגל 'הביתה,' כלומר לרחוב שגרתי בו שלושים שנה, ובו החניתי את מכוניתי. התנעתי והתחלתי נוסע לאט דרך רחוב לילינבלום, שדרות רוטשילד, לכיוון איילון. הלב שלי היה אי שם למטה, באזור החלציים. רוחי הייתה מרוממת מהצלחת הערב, ורוויית צער וגעגועים.

     למחרת בבוקר נסעתי עם הילדים מרמת השרון לתל אביב, לאילנה. הם היו איתה ואני הלכתי, כמו מדי בוקר, אי פעם, למכון הכושר הישן שלי במגדל שלום, וממנו לדואר, לסופרפארם – לא ייאמן כמה הכול קל כשהכול כול כך קרוב – ולפגישה בבית הקפה שישבתי וכתבתי בו שלושים שנה, ה'אספרסו בר' בפינת רוטשילד הרצל, עם חברי הטוב, מיטשל פייגנבאום, שאף הוא סופר.

     ישבנו ושוחחנו כמו תמיד על הכתיבה ועל החיים, ואחרי כן הלכנו יחד לאילנה, שמיטש יפגוש את הילדים. לקחנו אותו הביתה ונסענו לבית העלמין ברמת השרון.

     התלבטתי הרבה אם לקחת את הילדים לשם. לא רציתי שיפתחו חרדות. אבל מכיוון שכבר הסברתי להם בעבר, שגופו של המת חוזר לאדמה ואילו רוחו עולה לשמיים, זה עבר בשלום. הם התעניינו האם מכניסים את הגוף המת עם אוכל לקבר, ואיך המת יודע שביקרו אותו (הסברתי להם על המנהג להניח אבן קטנה על המצבה). אבל מעבר לכך לא פיתחו חרדה מזה. להפך. הם שיחקו בין הקברים.

     אחרי האזכרה לאימא נסענו כל המשפחה לבית של סבא, לארוחת צהריי שישי במקום ליל שישי, נחנו אצלו ואחר הצהריים נסענו הביתה.

     בדרך הילדים השתוללו בטירוף כדרכם. בתחילה הזכיר לי דניאל, שמושב הבטיחות שלו לא קשור כראוי למושב המכונית, אז ירדתי במחלף טירה כדי לסדר זאת. אחרי כן מיכאל אמר לי ששניהם ניתקו את רצועות המושב שלהם, ושניהם השתוללו עד כדי כך, שעצרתי שוב, בתחנת הריענון של כביש שש, ואז, בלי צעקות, אבל בקול אסרטיבי מאד, שטפתי אותם כהוגן. הסברתי להם עד כמה התנהגותם מסוכנת בכביש הכי מהיר בישראל.

     הם נכלמו, ונרדמו די מהר. ואז הבנתי, שהשתוללו פשוט כי לא ישנו בצהריים, כמוני, אלא שיחקו עם כליל, בת דודם ודודתם, שלאחרונה 'גילו' אותה כחברה למשחק בביקורי המשפחה אצל סבא.

     הגענו למעלה ההר אל תובל ברגעי הדמדומים האחרונים. ממעלה ההר ראינו את הנוף עד הים, מעליו שכבה אחר שכבה של צבעי דמדומים מדהימים. ברגע שעברנו את השער ונסענו לאט בכביש הצר, המוביל לכיוון הקיבוץ וההרחבה, הרגשתי שמתרחב לי הלב. הגענו הביתה.

     לפני נסיעתנו סיכמתי עם גנן הישוב שינכש, בתשלום נפרד כמובן, את העשבים השוטים הרבים שצמחו בגינת הבית שלנו, שעמד כמעט שנתיים סגור. אבל לא ציפיתי לתוצאה כלילת היופי שציפתה לנו ברדתנו מן המכונית.

     הבוקר השכמתי קום, ויצאתי לכתוב דפי בוקר בחצרנו. החצר נראית מהממת. פתאום רואים כל עץ וכל שיח, ודשא. ובשעה מוקדמת זו של בוקר כבר התרוננו כאן קולות הציפורים, ואני ישבתי בחצר, נוכח כולי בתוכה, מוצף באושר.

     כן, נווה צדק הייתה ותמיד תמשיך להיות לי בית. ואני אוהבה עד כלות. אבל עכשיו הבית שלנו הוא בתובל, והוא לאין-ערוך יפה ומרווח ומשרה עלינו שלווה יותר מביתנו הקודם.

     כל השבת היו כאן חברים. הילדים בנו מחנה בחצר, עשו חבורות, טיילו לבדם בכיכר הרוח וברחבי הקיבוץ. אני ישבתי וכתבתי מאמר ועוד שני טורים, ואז הכנתי להם קבב על האש, ממיטב הבשר של החנות של דבאח, ממורד דיר אל אסד. בערב, סבא הפתיע אותנו והגיע אלינו מוקדם, בטרמפ עם אחי יאיר. אז ירדנו יחד לאכול פיצה משפחתית מעולה ב-25 שקלים, בחנות המאפים שפתחו כמה מאות מטרים מגדר הקיבוץ, במפלס העליון של דיר אל-אסד.

     זה היה ממש כיף.

     בשבוע החולף קרה עוד דבר נהדר. דניאל יצא לבדו מהבית, פעמיים, ביוזמתו, לבקר חברים, מותיר מאחריו את אחיו מיכאל. הוא גילה את יכולת הנפרדות שלו, וחוגג אותה. וכך גם אחיו. הם משחקים עם חברים יחד, אבל כבר מסוגלים להיפרד זה מעל זה.

     זה הדבר שהוכיח לי יותר מכל, שצדקתי כאשר סירבתי להפריד אותם בגן העירייה בתל אביב. שכיום אנשי חינוך וגם הציבור הרחב מגלגלים על לשונם כל מיני מוסכמות כמו 'נפרדות בין תאומים,' 'ויסות חושי,' 'נמצא על הרצף' (האוטיסטי) ו'הפרעות קשב וריכוז.' כולם מדברים גבוהה, בטוחים שהם יודעים הכל, אבל מדברים בקלישאות חסרות תוקף משל עצמן, ובעיקר שוכחים שהם מדברים בילדים, בנשמות מסוימות, שהגיעו אל העולם עם מטענן, ולכל ילדה וילד יש את סיפורם המיוחד והייחודי.

     תודה לאל שלא הקשבתי להם. תודה לאל שעברנו לכאן. אנשים שפגשו אותי בסוף השבוע בתל אביב אמרו לי, שאני נראה צעיר בעשר שנים. זה לא פלא. כל האנרגיה שלי השתחררה. במקום להיות מבולבל וכעוס וטרוד במאבקים עם הגן – השתחררו כול כוחותיי לדברים החשובים באמת. להורות שלי את ילדיי, לפרנסתי ולכתיבה שלי. תודה לאל שהגעתי לזמן הזה.

     שיהיה לכם/ן שבוע נהדר.