יומן מלחמה (227)
למיכאל בני יש דרכים מעניינות לאתגר אותי ולהוציא ממני את היצירתיות שבי. כשקמתי הבוקר, בוקרו של יום הכיפורים, בשעה חמש לפנות בוקר כדרכי, מצאתי בווטסאפּ שלי הודעה ממנו, אותה כתב בשלוש וחמש לפנות בוקר: "אבא, אם אתה רואה את זה בבוקר, אתה יכול להכין לי שוב את קציצות הממולאים המטוגנות, שיהיו לי כשאקום?"
הוא הלך לישון בשעה כה מאוחרת, מפני שהטיול שהשתתף בו לפני יומיים מטעם בית הספר, 'הישרדותפן', שהיה כרוך בשינה באוהלים ובבישול עצמאי, בהר מירון, שיבש לו לחלוטין את סִדרֵי השינה.
כשקראתי את ההודעה נזכרתי איך אמרתי לו, בשבוע שעבר, כשביקש אז קציצות ממולאות, שתמיד יגיד לי זאת מבעוד מועד, כדי שאוודא שיש בידיי המצרכים לכך. בפעם הקודמת היו לי, לרווחתי, פתיתי סויה לעיבוד וקופסת פטריות, והכנתי לו קובּה תפוחי אדמה ממולאת במילוי פתיתי סויה, בצל מטוגן ופטריות, שטיגנתי יחד והוספתי להם רוטב סויה ותבלינים. אבל היום, בוקרו של יום הכיפורים, אני יודע בוודאות שאין לי בבית פתיתי סויה ופטריות. מה אעשה, אם כן? איך אמלא אחר מבוקשו?
נכנסתי לרשת וחיפשתי מתכון לקובה צמחונית. מצאתי מתכון לקובה תפוחי אדמה ממולאת במנגולד. אבל אין לי מנגולד כעת.
השעה כבר הייתה שבע בבוקר. האם לנצל את שעת הבוקר המוקדמת של יום כיפור ולמהר במכונית לכפר, כדי לקנות בו מצרכים למילוי? לא, לא אחלל את החג ולא אעשה זאת, אמרתי לעצמי. אולי ארכב לשם על אופניו של דניאל, שרק אתמול תיקנתי אותם כדי שיהיה לו במה לרכוב בחג? לא. זה שיגעון. יהיה לי קל לרכוב בירידה מתובל אל דיר אל אסד, אבל לחזור ממנו אחרי כן, בעלייה התלולה הזאת, זה יהיה לי קשה אם לא בלתי אפשרי בכלל.
ניגשתי למטבח ומצאתי בו חציל שעמד בו יותר מדי זמן וכבר כמעט וכמש, תפוחי אדמה, ובמקרר סלרי גבעולים ושומר. ואז נזכרתי במאכל החצילים בטעם כבד שאמי ז"ל הייתה מכינה לנו מדי פעם. החלטתי להכין למיכאל קובה תפוחי אדמה ממולאת בחציל בטעם כבד. אבל מכיוון שאני יודע שאינו אוהב חצילים, כמו שאינו אוהב פטריות, היה ברור לי שעלי להרכיב את טעמם ולהסוות אותו היטב.
פרסתי את החציל והמלחתי אותו. בזמן שהגיר את נוזליו בישלתי תפוחי אדמה בשביל הכיסוי, הרתחתי חמש ביצים בסיר מים, כול הביצים שהיו לי בבית, כי דניאל אוכל מדי בוקר שבת וחג ארבע ביצים קשות, אבל רק את החלבון שלהן, וטיגנתי בצל. לבצל הוספתי שלושה-ארבעה גבעולי שומר קצוצים, שלושה-ארבעה חצאים של גבעולי סלרי קצוצים ואז נחה עלי הרוח והוספתי להם גם הרבה אגוזי מלך. את החציל קילפתי, חתכתי לקוביות קטנות והוספתי על כל אלה, ואחרי שטיגנתי הכול היטב הכנסתי לזה גם המון כוסברה טרייה קצוצה, רוטב סויה ואת ששת התבלינים הקבועים אצלי בכל תבשיל – פלפל ומלח כמובן, ועמם גם כורכום, קארי, פפריקה מתוקה וכמון. אל תשאלו אותי על כמויות. הכול לפי העין ואחרי כן בתיקוני טעם. טחנתי הכול בבלנדר, הוצאתי את זה מתוכו וטעמתי. זה יצא נהדר.
הוצאתי את תפוחי האדמה הרכים מן הסיר והכנסתי לבלנדר. הוספתי להם כוסברה טרייה וכורכום ופפריקה, פלפל ומלח. ואז פתאום קלטתי שאין לי ביצה כדי להחזיק את זה יחד. הרי גמרתי את כול הביצים שהיו לי בבית. מה אעשה? או-אז נזכרתי במתכוני חביתה צמחונית העשויה מקמח חומוס, תבלינים ומים. אז הוצאתי מן המקרר שקית קמח חומוס ושמתי ממנו 4-5 כפות נדיבות במערבל, וערבבתי הכול יחד. אחרי כן טעמתי את התערובת. היא יצאה מעולה.
חיממתי שמן במחבת גדולה, ובינתיים הכנתי שבע קובּות, מְשטח בכפי בכול פעם כמות יפה של תערובת תפוחי אדמה וקמח חומוס, עושה בה גומה ובתוכה שׂם מן המילוי שהכנתי. השמן בינתיים רתח, ואז הנחתי בתוכו בזהירות את הקובּות, שתיטגנה.
הבטתי מסביבי. נותר לי עוד המון מילוי. ולכן, כדרכי, מבלי לחשוב פעמיים, הוצאתי מן המקרר קישוא, גמבה ועגבנייה גדולה והוספתי עליהם בצל. פתחתי בכולם חורֵי מילוי. בתוכנוֹ של הבצל השתמשתי כבסיס לרוטב עגבניות, שהכנסתי לתוכו את מילוי הקישוא והעגבנייה, קצוץ בסכין. הוספתי לזה כוסברה טרייה ואת ששת התבלינים שמניתי לעיל, ואז מילאתי את הירקות והכנסתי אותם לרוטב המבעבע.
אבל עוד נותר לי המון מילוי צמחוני טעים. ואז התחלתי להשתגע. הוצאתי מן המקרר סלק, פתחתי בו חלל מילוי, את תוכנו קצצתי לסיר ומילאתי והוספתי אותו פנימה. ואז חיפשתי שזיפים מיובשים, לא מצאתי, אבל היו לי משמשים ותאנים מיובשות. אז מילאתי כמה משמשים ותאנה אחת והוספתי גם אותם לסיר. כיוון שנותר עוד מילוי, גם קלפתי בזהירות את העלים העליונים והרכים כבר של כרוב ירוק שהיה לי במקרר, מילאתי גם אותם והוספתי פנימה.
את שארית המילוי כבר אכלתי על פרוסת לחם בארוחת הבוקר.
כשמיכאל קם הקובּות כבר היו מוכנות. הסרתי שלוש מהן מן הנייר הסופג שנחו עליו, הִמלחתי אותן כמו שהוא אוהב והגשתי לו אותן.
הוא נגס בהן.
"אבא, זה יותר טעים אפילו מן הפעם הקודמת!" אמר.
שמחתי מאד. ואז גיליתי לו משהו, שלא גיליתי עד כה לאיש.
השבוע יצר איתי קשר בחור מתוכנית הבישול של כאן 11, "בואו לאכול איתי," ושאל אם אהיה מעוניין להופיע בתוכניתם. השבתי לו שלא, מבלי לפרט מדוע. עשיתי זאת מבלי לצפות בתוכנית.
"חבל," אמר מיכאל, "ראיתי את העונה הקודמת. זו תוכנית טובה."
"יכול להיות," השבתי לו, "אבל לא בא לי לארח פה אנשים, שיעבירו ביקורת על הבישול שלי. אני הרי מבשל רק מתוך אהבה."
בבית ילדותי הורגלנו, שאוכל הוא שפת האהבה. מדי יום הולדת למישהו מאתנו אימא הייתה מבשלת את המאכל האהוב עליו. מאז, בכל פעם שהתאהבתי ופתחתי במאמצי קינון, תמיד בישלתי לבני זוגי ביצירתיות ובעונג. ומאז נולדו לי בניי, אני עושה זאת באהבה בשבילם.
ובכול זאת, אצפה בימים הקרובים בתוכנית הזאת. מי יודע, אולי בכול זאת אסכים להופיע בה, ובלבד שאבשל בה מתוך יצירתיות, תשוקה והתכוונות לאהבה.
אולי דווקא זה יביא לי אהוב בעקבותיה. לך תדע.
אל תשאלו אותי על המתכונים. הרי הם מפורטים לעיל, בלי כמויות, כי כך בדיוק אני מבשל. העיקר שהמלחמה תיגמר בעסקת חטופים, החטופים והחטופה והחיילים יחזרו הביתה, ויהיו לכולנו מועדים לשמחה.
