הורות בגיל מבוגר

גם גברים מבייצים לפעמים. או – גבינות, ותינוקות.

התנגדות ושמחות אחרות (62).

     הערב הוא הפעם הראשונה מאז עברנו לתובל, שברחתי בערב שבועות הביתה אחרי הארוחה, אך לפני הטקס. חבל, כי אני אוהב את הטקס הזה מאד, וחג שבועות הוא החג הכי שמח בתובל, מפני שכול בני ובנות הישוב מתקבצים ובאים מכול רחבי תבל ומכול קצווי ארץ כדי להיפגש יחד, כולנו לבושים בלבן, על הדשא הגדול בקיבוץ.

     ברחתי כדי לא להיות בטקס שבו יניפו את כול התינוקות החדשים שנולדו לנו כאן השנה. זאת, כי בזמן הארוחה הבטתי באילנה ובסוזן, שישבו-השתרעו זו לצד זו, כול אחת מהן חובקת, האחת נכדה והאחרת נכד, ונשמתי כלתה לתינוק. הבטתי בהן בעיניים כלות. הרגשתי שהלב שלי נפתח ומתרחב והומה. אני רוצה תינוק. אני רוצה עוד תינוק.

     ואני בן שישים ושלוש, ואין לי כסף לעבור את החודש, אז ודאי שאין לי את הממון הדרוש לעוד תהליך פונדקאות. ואינני יכול לעשותו בישראל, מפני שהחוק קובע, שרק גבר עד גיל 55 יכול לקיים כאן הליך פונדקאות, וגם זה רק בתנאי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו. ולי יש שניים, ברוך השם, שני בנים נפלאים. אבל הם רוצים אח או אחות קטנים. ואני, רק אלוהים יודע עד כמה שאני רוצה עוד תינוק, ומוכן לשקע בו את ימיי ולילותיי. רק שיחונן אותי בעוד תינוק.

     אז ברחתי הביתה כדי להיות עם עצמי, ומתברר שגם כדי לכתוב את הפוסט הזה. חבל, כי לא אטעם מעוגת הגבינה לסוכרתיים שהכנתי לאירוע. אחת מתוך שלוש עוגות.

     תמיד פחדתי מאפייה בכלל, ומעוגות גבינה בפרט. את מחסום הפחד מאפיית עוגות צלחתי בעזרת תמי סירקיס. את מחסום הפחד מפני אפיית לחם – באמצעות שכנתי, סמדר אבידן, שלימדה אותי לאפות ובטובה גם נתנה לי גור מחמצת משלה, פעמיים, הראשון התנוול די מהר, השני חי ופועם וצומח בתוך המקרר שלי, ומפרנס לי ארבע כיכרות לחם מדי שבוע. אבל עוגות גבינה, שאני כול כך אוהב, תמיד פחדתי לאפות.

     היום, בשל חג השבועות בתובל, התנדבתי לאפות עוגה. חיפשתי מתכונים, ואז אמרתי לעצמי שאאפה עוגה לסוכרתיים. אבל מה הילדים שלי אשמים, וצריך גם עוגה בבית. אז מצאתי עוגת גבינה פירורים עם שוקולד לבן. דניאל אוהב מאד עוגת גבינה פירורים, והחלטתי להפתיע אותו. אבל אז חשבתי על מיכאל, שעוגות גבינה פירורים לא כול כך מדברות אליו, אז הכנתי עוגה שלישית, עוגת גבינה בחושה של ניקי ב. וכך, אפוא, חציתי את מחסום הפחד ואפיתי שלוש עוגות גבינה בזו אחר זו. ייתכן שעכשיו אני כבר בשל להפוך את זה לפס ייצור.

     אני רוצה לחיות עוד המון שנים, ואני רוצה עוד ילד, אני רוצה תינוק. אפילו שניים. העיקר שאוכל שוב לגדל ילד מרגע לידתו. כן. להאכיל ולנקות אותו מדי שלוש שעות, ולרוץ אתו לטיפת חלב ולבדיקות, וללוות אותו לפעוטון ולגן טרום טרום חובה וטרום חובה וחובה וכיתה א'. כן. אני מוכן להתחיל את כול המסלול הזה מחדש.

     זה מנוגד לכול המתחולל כאן. לאי הוודאות הגמורה באשר לחיים בארץ הזאת, להפיכה המשטרית המתחוללת כאן יום ביומו, ולכול מה שהיא מביאה עמה – הסכנות הביטחוניות, הכלכלה הקורסת, המורגשת כבר בכיסו של כל אחד ואחת מאתנו, הפגיעה בביטחון האישי, בבריאות, במצב הנפש והרוח.

     ואולי גם לא. אולי הכמיהה לתינוק היא סוג של נורמליות, וגם מנגנון הישרדות, וגם התעקשות על בריאת קרן אור קדימה, אל המחר, אל העתיד.

    אני באמת לא יודע. זה גם לא משנה. רציתי עוד ילדים גם בעבר. ואני רוצה בהם גם עכשיו. אני רוצה עוד תינוק.

     בהיותי בן שישים ושלוש, ייתכן שעלי למצוא מישהי שתרצה להיות שותפה אתי בדבר הזה. רק שאני לא ממש בנוי לשותפות בהורות. ואני ממש, אבל ממש רוצה עוד תינוק.

     זהו. זו משאלת לבי לחג השבועות הזה. ואחרי החג נשוב להפגנות ולנאומים בכיכרות.

     חג שמח. חג מלא גבינות ותינוקות.

נ.ב.

עדיין ניתן להזמין עותק מספר הילדים שלי על פונדקאות ברכישה מוקדמת, כאן – https://headstart.co.il/project/69085

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button