הורות בגיל מבוגר

דברים שילדים מבינים.

החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהן (12).

     הערב, בדרך חזרה מאיי-ג'אמפ כרמיאל, ראינו ניידת משטרה העומדת בצד הכביש העולה לחלקו העליון של דיר אל אסד, זו העולה גם לתובל, ושוטריה עוצרים חלק מכלי הרכב ובודקים אותם ואת נהגיהם.

     "אבא, למה עומדת כאן משטרה?" שאלו הילדים.

     "כנראה שיש להם מידע מוקדם על משהו שקורה בכפר," השבתי להם. "הם לא עומדים כאן סתם."

     "מה למשל?"

     "אתם זוכרים שלפני חודשיים היו כאן יריות בין שתי משפחות מסוכסכות? כנראה שזה מתחדש."

     "אם הייתי ילד במשפחה ערבית הייתי בורח," הגיב מיכאל.

     "למה?"

     "בגלל איך שהן חיות."

     "אם היית ילד במשפחה ערבית לא היית מגיב כמו שאתה מגיב כילד ממשפחה יהודית בתובל," אמרתי לו, "אבל גם לילדים במשפחות האלה קשה. עובדה שישנם צעירים ערבים שיוצאים נגד האלימות בחברה הערבית ומנסים לתקן אותה."

     "כמו פ' (שמו של הבחור שאני נפגש אתו בימים אלה)?" שאל דניאל.

     "כן," חייכתי אליו במראת הנהג, "פ' הוא בחור טוב, הגון ולא אלים."

     "אבא, בכול אדם יש אלימות," השיב מיכאל, ופשוט שתל אותי בכיסאי.

     "אתה צודק, ילד. בכולנו יש אלימות. השאלה היא רק מה אנחנו עושים עם זה," הפטרתי.

     כשחזרנו הביתה אכלנו ארוחת ערב, ואז הם עלו לשחק פורטנייט יחד עם חבר מבית הספר, ואני נזכרתי במחאה של מיכאל, שכבר המון זמן לא אפיתי עוגת שוקולד. כשאמר זאת הסברתי לו, שהוא היחיד שאוהב עוגות שוקולד בבית, וחבל לי לאפות עוגה שלמה שאחרי כן תיזרק לפח. הוא הבטיח לי שיאכל אותה, ולכן, בזמן שהיו בקומה השנייה, החלטתי להפתיע אותו בעוגת שוקולד. היא מחכה לו כעת במקרר.

*

     "אבא, מה אם מישהו באיי ג'אמפ יזהה אותנו מן הכתבה בטלוויזיה?" שאל מיכאל.

     "תאמרו לו שבאתם הנה כדי לשחק, ושאם הוא רוצה הוא יוכל לדבר אתכם בסיום השעה שלכם שם," השבתי לו.

*

       "אבא, כמה הלוואות לקחת מהבנק?" שאל אותי דניאל הבוקר, בשעה שניקינו יחד את ארון הציוד לבית הספר. הוא יזם זאת כדי לעשות אתי משהו יחד. אז ניקינו את מדפי הארון, מייננו וסידרנו את כלי הכתיבה, ואחרי כן ישבנו וגלגלנו יחד גרביים ושוחחנו.

     "למה אתה שואל?"

     "כי אני רוצה לדעת אם אתה יכול לקחת עוד הלוואה כדי שיהיו לנו אח או אחות."

      "דניאל, הבנק מחליט כמה הלוואות הוא רוצה לתת לאדם, לפי יכולת ההחזר שלו," הסברתי לו. "אבל חוץ מזה, הבאת אח או אחות לא תלויה בכסף, אלא קודם כול בגיל שלי ובמצבי הבריאותי."

     "כן, אני יודע," נאנח דניאל, "אבל אבא, אם יהיו לנו אח או אחות קטנים אנחנו נעזור לך. אני כבר ממש טוב בטיפול בילדים קטנים. אם תצטרך עזרה תבקש מאתנו, ואם אחד מאתנו בדיוק ישחק בפורטנייט השני יעזור לך, ולהפך. אני מאוד רוצה אח או אחות."

     "חמוד שלי, אח או אחות לא מגיעים ישר בגיל שאתם יכולים לשמור עליהם ולשחק איתם. בתחילה הם תינוקות, שצריך להאכיל במטרנה מבקבוק ולחתל."

     "אני יודע, אבל אנחנו מאוד רוצים אח או אחות."

     כול הבוקר הסתובבתי עם מחשבות בנוגע לזה. האם ייתכן שעלי לפתוח גיוס המונים על רבע מיליון דולר, כדי להביא לילדיי אח או אחות? האם זה הוגן ומוסרי, קודם כול מצד העובדה שכבר יש לי ילדים, בעוד שרבים מחבריי מגייסים כסף להורות ראשונה, ואני מבוגר, וכך הלאה. ומה אם בכול זאת אעשה זאת, ואבקש מכמה אנשי הון לעמוד בראש ועדת איסוף הכספים, שיפקחו על זה בעצמם, ומה אם אודיע מראש, שאם לא אצליח לאסוף את הכסף למטרה זו, הוא יועבר על ידי הוועדה להומואים אחרים שרוצים ילדים? ומה יעשו בני משפחתי, שכול כך מתנגדים לזה? ומה ומה ומה.

     אני לא יודע מה לעשות. זאת האמת. טוב לי במקום שאני נמצא בו כעת, עם בניי ועם עצמי ועם עולמי. אבל אין ספק, שעוד תינוק או שניים בזרועותיי, עם כול חוסר השינה והדאגות וטיפת חלב והמים הסטריליים והמטרנה והחיתולים ובדיקות הסקר והווירוסים הראשונים וכול זה, לא מפחידים אותי כלל. למעשה, הם מעוררים בי סוג של געגוע. להתמסרות הטוטלית הזאת. להיותי נחוץ באופן מתמיד למישהו. כמו למיכאל ודניאל, רק כמה שנים לאחור.

     ואולי הכול אשליות.

     שיהיה לכםן שבוע טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *