שירה

הדף היומי (289). אבנים.

     הבוקר התעוררתי ברבע לחמש. זה לא מפתיע לאור העובדה שאמש קרסתי אל המיטה כבר בעשר וחצי, קצת אחרי מאמץ הנסיעה למשתלה בכפר מנדה, הכנת ארוחת שישי, עריכת שולחן, קבלת שבת, ניקוי כלים, צפייה במהדורה המביכה של חדשות 12 וקריאה בשיריו המפתיעים של קובי מידן ובמאמר המרגש על יוסף ג'ו יחזקאל, משורר שכל כך אהבתי, במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ.' לפעמים גם לבני ציפר יוצא משהו טוב במוסף שבעריכתו.

     את יוסף יחזקאל הכרתי עם ספרו הראשון, 'נהר,' שראה אור בעריכתו של מנחם פרי בהוצאת "סימן קריאה הקיבוץ המאוחד" (1981). הספר הזה היכה בי בחיבור שלו לאדמה ולנוף הישראלי, ובעיקר בלשון המראות שלו, מין לשון של שקיפויות, כאילו הוא מצייר אקוורלים של נוף ארצישראלי. אז עוד לא הכרתי את ג'ו אישית, לא ידעתי איזה גבר נאה ושזוף הוא, גבר של נשים, שיהיה ברור, ואיזו נשמה מיוחדת נמצאת בתוכו. כתבתי עליו אז מאמר נפעם, בדף לספרות של 'על המשמר,' ואחרי כן גם נפגשנו.

     לפני איזה זמן הוא ובת זוגו יצרו אתי קשר. בתוך 'הנחלמים' יש הקדשה ממנו, הכותבת: "לאילן ברכות, היינו פחות או יותר שכנים כ-10 שנים, אבל עברנו דרומה לעזה 18. אתה מוזמן אלינו, אשמח לשמוע ממך. דובר במפגש ב'תולעת ספרים' ב – 12/8." אינני זוכר מה קרה מאז. נדמה לי שיצרו אתי קשר גם כשכבר גרנו בתובל.

     אני לא זוכר מה היו נסיבות מותו של ג'ו, אבל זה ציער אותי מאד. לכן כל כך שמחתי במאמר של דנה יחזקאל ורון נשיאל במוסף התרבות והספרות של הארץ. יוסף יחזקאל ראוי למקום מיוחד בשירה העברית, יחד עם אורי ברנשטיין וישראל אפרת, מצד לשון השקיפויות, ועם סבינה מסג ואחרים.ות, מצד היכולת שלהם לגעת בנוף: "כשתשכים באשמורת שלישית/צא יחף אל מרפסת העץ, מול האגם,/ אל כפל כוכבים, הן הלכודים בעשבי-ים והלכודים בערפילים./ גם בשעה זו תלונת השחפים עולה מקו השרטונות/החוצץ בין האגם והחוף האמיתי./קו הגאות מסומן בגלילי עשב-ים" ("כשתשכים באשמורת שלישית", מתוך 'הנחלמים', הוצאת כרמל, 2007) וגם "זוג מחובר של שפיריות מרחף מול הצוהר./באור ראשון מזהיבים סולמות, מתוחים בין צמרות" ("גילוח בוקר ליד תעלת יארנתון", שם).

     לא פחות ממגע בנוף הייתה לג'ו היכולת גם לגעת ברגשות. ובזה אני חולק על כותבי המאמר ב'הארץ,' שטענו כי "לעומת הקלות שבה התחבר אל הטבע […] נרתע יחזקאל מלחטט עמוק בתוך נפשו וכאביו." אני ראיתי את נפשו כבר למן שיריו הראשונים. כאשר בשיר 'פיקדון' הוא מדבר על המרד שלו בסבו, למשל, "שנים אסרב ללבוש פני סבי/כול שנותיי מביטות שנותיו מצילומו./אלה פני סבי, שיער שחור עטור טלית ביום תשובה..//אגרופו בפורע, ידי בחלוקי הנחל." או יכולתו לתאר אינטימיות זוגית כמו בשיר 'עם עמליה למעין': "באת לוחשת אל חלון המכונית,/ 'מקרוב כוכבים זורחים החלוקים.'/ידי אל לחייך 'אני שומע, אני יודע.'"

     אמנם, הוא כותב "אין איש שאינו חרד מפני מגע עלום בנפשו" ('הנחלמים'), אבל אינו חושש ממגע ברגשות שכול ואבדן: 'לא ידעתי להיפרד/מחפצי אבי, מעבירם מיד ליד/בקוער היד תחושת שכול וחרטה,/מחלות חסד שמקורן בפירוד ובמרחקים.// הלילה ליבי פעור/ככיס חסר מעות לדמי קבורה/ נותרתי ער, מוכן לאמור/לאבי: כול הירושה הייתי/נותן תמורת חמש דקות שיחה איתך." וגם על הבדידות ידע לשיר: "חלומי כבר לא להט של כור/אלא כמיהה ליד חנונה, לקשב." ולבסוף, כמה משוררים עבריים יכולים לכתוב שורה מדהימה כמו "יָרֵחַ כּוֹרֵך עַל מֵצַח הָהָר חֶבֶל סַבָּלִים" ("מלקוש ברחוב מליסנדה)?

     המגע של יוסף יחזקאל בנוף הארץ ובאדמה היה כרוך גם בעבודת אדמה. הוא הקים את הגן הלאומי בנחל הבשור והיה ארכיאולוג חובב, שותף למציאת המטמון במערות בנחל משמר. ועם המחשבות על ג'ו יחזקאל, המשורר עובד האדמה, יצאתי השכם הבוקר אל חצרי.

     אתמול הכשרתי בה חלקה שנייה של ירקות. נסעתי למשתלת כפר מנדה, קניתי בה שתילי פלפלים מסוגים שונים, שתילי בזיליקום ואורגנו, טימין וקישואים, אבטיח זכר ונקבה וגם שקיות זרעים רבים. ברוקולי ודלעת, במיה וגזר, מלון ופקוס, מלפפון, סלק עלים ושעועית ירוקה.  את השתילים שתלתי כבר אמש בחלקה שהפכתי את אדמתה ודישנתי והשקיתי אותה רק אתמול. הבוקר ניגשתי לחלקה השלישית, ובשעתיים של עבודה מאומצת, לפני שהשמש עלתה, הפכתי גם את עפרה, שהיה יבש ומהודק, ורק פטרוזיליה נאחזה בו והשתלטה עליו.

     הערב, אחרי שדישנתי והשקיתי גם את החלקה הזאת, אסדד אותה, אמתח עליה מחדש את הטפטפות ואז אזרע לאורכן את הירקות האלה.

     עבודת השדה קשה מאד. היא משמחת ומייגעת. זאת בייחוד מפני שכל הרמת קלשון גילתה את מה שחבוי מתחת לאדמת הטרה רוסה הטובה של תובל – רסק אבנים, שקבלני העפר שהכינו את השטח על ההר לבנייה ריסקו וטמנו מתחת לעפר.

     ההיתקלות של הקלשון באבנים ובשברי הסלע הללו מתסכלת מאד. חמש שנים אנחנו גרים כאן, שנה אחרי שנה אני מדשן את האדמה, משקה אותה, שותל וזורע בה, ורק העונה הזאת, אחרי שתי עונות לא מוצלחות, החלטתי להפוך את האדמה בכל חלקות הירק, ולדשנה. אז גיליתי, להוותי, את כמות האבנים החבויה מתחתיה. האדמה נדבקת לאבנים האלה, מתקשה, ואז לא פלא שאינה מצמיחה דבר.

     לבי לבי למתיישבים החדשים בהרחבה ג', בתובל. ממש בימים אלה סיימו קבלני העפר לרסק את גושי הסלע הגדולים שחילצו מאדמת ההר, ותכף ישפכו עליהם אדמה. כאשר יבנו את בתיהם, ויבואו לעבד את אדמתם, יהיו עתידים לגלות כמוני שדבר לא יצמח עליה, עד שלא יסקלו ממנה, בידיהם ממש, את רסיסי הסלע הטמונים מתחת למראית העין הדשנה של אדמת ההר.

     התחלתי בשירה ואסיים בה. בחודשים הקרובים יראו אור, מלבד הרומן הבא שלי, 'הנזיר היהודי,' גם ספר ילדים משלנו ('הספר של מיכאל ושל דניאל') ושלושה ספרי שירה. אחד מהם, 'סיור כתובות,' כולו שירי מעבר מתל אביב לתובל, ובתוכו כמה שירי נוף שאני אוהב במיוחד. הנה אחד מהם:

דמדומים 1

הָרְחוֹבוֹת זָהָב וְהָעֵצִים זָהָב

הַבָּתִּים זָהָב וְהַסְּלָעִים זָהָב

הַמָּצוּק זָהָב וְהַבִּקְעָה זָהָב

וְהַלֵּב גּוֹעֶה מֵרֹב יֹפִי.

שבת שלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button