כללי

הדף היומי (290). בין ביתי למקום מנוחתי האחרונה.

    היום התקיים בספריית 'יד לבנים' ברמת השרון, המפגש אתי, שנדחה מלפני שבועיים. לכן, יצאתי בשבע וחצי מתובל, בנהיגה לרמת השרון. קבעתי עם קטי ושמעון, שעוקבים אחריי מזה כשנה, ליצירת סרט תיעודי, שיפגשו אותי בפתח בית העלמין הישן של רמת השרון, ברחוב הנצח, כן, עד כמה שזה נשמע מוזר. בבית העלמין הזה קבורה סבתי, יפה, עליה השלום, ולידה אחותה רחל. בבית העלמין הזה התחלתי לכתוב בגיל 14.

     סבתי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בן שש. לי סיפרו שעלתה לשמיים. מכיוון שאני בא ממשפחה דתית מסורתית, לא נתנו לי להיכנס לבית העלמין עד אחרי בר-המצווה שלי. כך יצא, שרק בגיל 14 נכנסתי לראשונה בשערי בית העלמין הקטן, וראיתי היכן היא נמצאת באמת.

     אחיה ואחיותיה שהשתתפו באזכרה היו אז כבר קהי-אבל. אחרי הכול, חלפו שמונה שנים מאז פטירתה. אבל בעבורי האזכרה הזאת הייתה מזעזעת. כאשר שבנו הביתה מבלי לדעת מה אני עושה הוצאתי מן הילקוט מחברת 'דפרון' עם שורות ועיפרון, וכתבתי בפעם הראשונה בחיי. שיר לסבתא כמובן.

     מאז לא חדלתי לכתוב עד עצם הרגע הזה.

     לכן היה לי חשוב לבקר בבית העלמין לפני שאגיע לספריית המושבה שגדלתי בה, כדי לדבר על יצירתי ועל חיי. לכן היה לי חשוב שקטי ושמעון, שעושים סרט על חיי ועל יצירתי, יבקרו אתי שם.

     חיכיתי להם בפתח בית העלמין. בכוונה לא נכנסתי פנימה. ידעתי מה זה מעורר בי. כשבאו, קטי שמה עלי מיקרופון, והתחלנו עולים במעלה בית העלמין. "זה כמו השיכון של ילדותי," אמרתי להם, "פה זה שיכון פקר של מטה, וישנו שיכון פקר של מעלה. רבים מהשכנים מילדותי קבורים כאן." נעצרתי ליד רביעיית קברים. שבתאי ושרה פרייזר, סוסע ושמואל קורשבר. "אתם רואים?" הצבעתי על הקברים של שבתאי ושרה, הם היו הירקנים שגרו מול הבית שלנו. הם תמיד שמרו לי גוגואים, חרצני משמש, למשחק. כששבתאי מת, הוא פשוט השתטח על שביל הבטון בכניסה לחצרם, ואני, שהייתי בחדרי עם חבר ילדות, שמעתי פתאום את שרה זועקת. 'שבתריל! שבתאיל!'. מיהרתי למרפסת הבית שלנו ומשם ראיתי אותו שוכב על הארץ, מת, ואשתו דופקת על חזו, וכול השכנים מנסים להצילו לשווא."

     "והנה סוסע ושמעון. הם היו בעלי המכולת השכונתית. אצלם הייתי קונה מדי בוקר."

     שמתי אבן על המצבה של כול אחד מהם, וגם של יצחק ורחל מייזלר, השכנים שלנו מן החצר האחורית, הוריה של ציפי מייזלר מ'קול ישראל,' ואז הגעתי אל הקבר של סבתי.

     הקבר שוכן בשורת הקברים העליונה של בית העלמין, צמוד לגדר, מתחת לנופו של אקליפטוס רב-שנים. הוא היה מכוסה בעלי אקליפטוס ופירותיו. ניקיתי אותו בידיי, הדלקתי נר נשמה, ואז נעמדתי והתפללתי מתוך סידור הזכרת נשמות שמצאתי בפתחו של בית העלמין: "אשת חייל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה. שקר החן והבל היופי. אישה יראת ה' היא תתהלל," וכו'. אחרי כן גם אמרתי תפילה בעבור כול שוכני בית העלמין הזה, כולםן שכניי ושכנותיי, וקדיש.

     ואז הצבעתי על הקבר הריק, הצמוד לקברה של סבתי, ועליו לוח אבן פשוט וריק, מונח באלכסון. "וזה בשבילי," אמרתי לקטי ושמעון. "כאן אמור היה להיות קבור סבא שלי. אבל הוא התחתן אחרי מות סבתי עם אישה אחרת, והיא שכנעה אותו להיקבר לצידה, בבית העלמין בחולון. כך נשאר הקבר הזה ריק.

     "ומכיוון שכאן התחלתי לכתוב, ביקשתי בצוואתי, שכאן גם אקבר. לצד סבתי."

     אמרתי, והתיישבתי על המציבה הריקה, נשען בגווי אל גזעו של האקליפטוס הזקן.

     "בעוד 120 שנה אבוא לנוח כאן," חייכתי, מביט מסביב, בשקט השורר בבית העלמין הקטן הזה, בנופו של העץ, בשמש המלהיטה.

     מיוזע כהוגן ירדתי במורד בית העלמין, השבתי את הסידור למקומו, שטפתי את ידיי כנהוג, ואז יצאנו משם אל הספרייה.

     המפגש היה מרגש. רגע לפניו הספקתי למצוא במדפי השירה את ספריי, ואחרי כן את ספרי הסיפורת שלי במדפי הפרוזה. זה שימח אותי. אמרתי לעצמי, שאם אני תופס כמה סנטימטר בכול אחד מן המדפים הללו, לפחות בספרייה של המושבה שנולדתי בה, בכל זאת הותרתי בה איזה חותם.

     וזהו זה.

     אחרי כן הלכתי לאכול ולנוח בבית ילדותי, בשעה שאבא שלי בא הנה, כדי לקבל את פניי נכדיו עם שובם מן הקייטנה, בצלחת עם שניצל חם, שסבא הכין להם, ואחרי מנוחת צהריים בבית של אבא עליתי על המכונית ונהגתי חזרה לתובל. מה שלקח לי שעה וחצי בהלוך, לקח כשלוש שעות בחזור. וכשיצאתי מן המכונית אל הרחוב הבטתי מסביב, ואמרתי לעצמי, שאמנם ביקרתי היום במקום מנוחתי האחרונה. אבל עד אז, תובל הוא המקום שלי, והבית הזה הוא ביתי.

נ.ב.

הבוקר כתבתי במחברת דפי הבוקר שלי, שיש לי כוונה לחיות לפחות עד גיל 89. זו הבטחה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.