הורות בגיל מבוגר

המשעולים הנסתרים של הילדות

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (51)

     מזה שנים רבות יש אצלנו מסורת במשפחה, שאת הנר הראשון של חנוכה כולנו מדליקים יחד, בבית הילדות, בבית של אבא. כך קבענו לעשות גם היום. ומכיוון שהחלטתי, בעקבות גילוי הזן החדש של הקורונה, להתחיל את חופשת חנוכה של ילדיי כבר מהבוקר, וכך למעשה להביא אותם לריחוק חברתי חלקי, במשך שבועיים, החל מיום חמישי הקודם ועד לסיום החופשה – הקדמנו את  נסיעתנו לסבא לשעות הבוקר.

     השכמנו קום. מיכאל קילף את תפוחי האדמה וגרר אותם במעבד המזון, שניהם יחד יצרו את הבלילה ללביבות ועמדו וטיגנו אותן, בעודי עוזר על ידם, מנקה אחריהם ומכין דברים לנסיעה. אחרי הכנת הלביבות עברנו דרך האופטיקאי בכרמיאל, לתיקון משקפיו של מיכאל, ומשם נסענו למרכז.

     הגענו לרמת השרון באחת עשרה וחצי בבוקר. אכלנו בצהרים עוף ותפוחי אדמה בגריל, שהכנתי לשבת בבית, ואבא שלי ואני הלכנו לנוח. כשקמנו, הצעתי לילדים לצאת יחד לטיול ברחובות ילדותי. הם לקחו איתם את קורקינט הפעלולים שלהם ואת אופני הסטריידר (שהבאנו כל הדרך מתובל), ויצאנו לדרך.

     ירדנו ברחוב ברנשטיין כהן. הראיתי להם איפה גרה פעם חווה הכנרת, ואיפה רחוב 'אני מאמין', שבקצהו גר חבר ילדותי פיטר. אחרי כן נכנסנו ל'גן אלוף,' על שם אלוף הורביץ, שנהרג במלחמת השחרור, ואלוף בן קרוי על שמו. בגן הזה, סיפרתי לילדים, שיחקתי מאז נולדתי, ובו הקרינו לנו סרטים בשחור-לבן בלילות הקיץ.

     יצאנו מעברו השני של הגן והלכנו אל רחוב למרחב. חצינו את הכביש לגן הבנים. הראיתי לילדים את האנדרטה לזכר ילידי רמת השרון שנפלו במלחמות ישראל, ועברנו דרך הגן, שבו הייתי נח עם חבריי בדרכנו חזרה מבית הספר העממי הביתה, ואז המשכנו ללכת ברחוב הבנים עד שהגענו אל בית ספר 'גולן'.

     בשער ישב שומר.

     "סליחה, אולי אפשר להיכנס ולהראות לילדים שלי את בית הספר שלמדתי בו?" שאלתי אותו. הוא הסכים, בתנאי שנטייל רק בחצר, ונחבוש מסכות. "אני בן שישים ואחת," צחקתי, "לא הייתי פה חמישים שנה."

     הסתובבתי עם הילדים בחצר. הראיתי להם איפה הייתי בורח להתבודד, בחורשה שכיום יש גדר המפרידה בינה לבין אחורי בית הספר, היכן היה המעבר דרך החורשה, מבית הספר אל הקן של הנוע"ל, ואיפה הייתה גינת החקלאות, שעליה עומד כיום מגרש הספורט.

     אחרי כן יצאנו מבית הספר, ועשינו סיבוב דרך רחוב למרחב. הראיתי להם את הבית של נטע שפלר ואת הבית של תמר ועמית פורז, את הבית של עזרא חבתן ואת הבית של ארי בר נס, שמולו, נזכרתי, היה מין שיפוע בוצי או חולי שדרכו היינו גולשים מן הקן – היישר אל הרחוב. כיום הוא חסום. ואז עליתי איתם במעלה רחוב הנוער אל ה'כבריה,' מועדון המוסיקה של רמת השרון, השוכן במה שהיה פעם קן הנוער העובד והלומד שגדלתי ובגרתי בו, ואפילו ריכזתי אותו עד הצבא.

     נכנסנו פנימה. אולם ההרקדות הפך לסטודיו למחול. מה שהיה בית התה שבנינו, החדר השמאלי, הפך לחדרוני חזרות ולימוד. מצד ימין, החללים ששימשו אותנו לפעולות הפכו לסטודיו/אולפן למוסיקה, ומה שהיה פעם חדר ההדרכה הפך למשרד המקום.

     ירדתי בשביל לחצר האחורית. הראיתי להם את קומת המרתף, שפעם עיריית רמת השרון שיכנה שם באיוולתה מטווח. כן. מטווח סגור בקומת המרתף של קן הנוע"ל. מימין הייתה פעם בריכת דגים. משמאל, מתחת לחלונות החדרים, ניסיתי ליצור גינת ירקות. לא הייתה גדר שתחמה, כמו היום, בין המבנה לבין בית הספר. הייתה ביניהם חורשת אורנים פתוחה.

     כשיצאנו משם מיכאל כבר רצה לחזור לבית של סבא. אך הולכתי אותם דרך רחוב למרחב אל רחוב ז'בוטינסקי וממנו אל יצחק אלחנן, שם התיישבנו בבית קפה. בעבורי, לשבת בבית קפה בשיכון ליטא, כולו בלוקים שגרו בו פעם עולים ממזרח אירופה יחד עם עולים מלבנון, ממצרים וסוריה, שרבים מבניהם ובנותיהם היו בני ובנות כיתתי, זו הייתה חוויה מיוחדת.

     בהמשך הרחוב גרה חברה של אבא, אביבה, אז כבר קפצנו גם אליה לומר חג שמח, והבנים זכו מילדיה לדמי חנוכה.

     זה היה יום ארוך. בשלב מסוים הילדים כבר הותשו, ורק רצו שהדודים והדודות יגיעו, שנאכל לביבות וסופגניות וניסע הביתה. אבל זה היה גם יום מלא וגדוש, לפחות בעבורי. יום שהלכתי בו עם בניי ברחובות ילדותי, בחורשה היוצאת מ'גן אלוף' ורצה במקביל לרחוב הבנים, מאחורי גדרות הבתים, עד לרחוב ז'בוטינסקי, שם, בפינה, הבית של אמיר קרטס, מה אגיד ומה אומר לכםן, זה היה מרגש מאד מבחינתי.

     לפנות ערב, כשהתחרפנו כבר מרוב ציפייה לבני המשפחה, עשיתי איתם גם סיור קטן בתוך שיכון פקר. בסמטאות הכי פנימיות שלו. הראיתי להם איך נראו בתי השיכון פעם, בתי פליטים ממלחמת העולם השנייה, ולמה הפכו, לווילות פאר. סיפרתי להם אצל איזה שכן בסמטה היה מעין גן חיות שלם של זוחלים ומכרסמים ובעלי חיים, והיינו באים אליו לצפות בהם. ואז חזרנו לבית של סבא, לפגוש בבני המשפחה, ומשם הביתה.

     מחר, יום שני, נר שני של חנוכה, הם יהיו בבית. בבוקר ישחקו, בערב יהיה להם חוג ציור. ביום שלישי, למחרת, ייצאו לטיול עם המרכזון (הצהרון שלנו) וביום רביעי ניסע למרכז לפגוש את החבר של מיכאל למשחק הפורטנייט, ילד ממשפחה דתית ברמלה.

     ואחרי כן ימי מרכזון, וחג, וב 15.12.21 יקבלו את החיסון השני, ואני מקווה שעד אז גם נדע מה קורה עם האומניקורן הזה, ונרגע קצת.

     שיהיה לכולנו חג בריא, מלא אור ושמח. אמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.