הורות בגיל מבוגר

שהחיינו.

יומן מלחמה (112).

     היום בשעה שתים עשרה ומשהו בצהריים התחילו להגיע הסרטים הראשונים. כל ילדי בית ספר "הרכס" עומדים בשתי שורות, משני צדי השביל המוביל מבית הספר החוצה, ומקדמים במחיאות כפיים ובתשואות את ילדי כיתה ו', בני המחזור השני המסיים את בית הספר, והראשון שחנך אותו, ובהם גם מיכאל ודניאל, בניי.

     התקשיתי לעצור בעד התרגשותי מול הסרטים האלה. ניגשתי להכין לילדים ארוחת צהרים, היום מגד'רה עם לבן, שזה מאכל שלמדו לאהוב עוד בפעוטון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, ואז יצאתי למבואת הבית, לקבל אותם במחיאות כפיים בעצמי.

     כשהגיעו קידמתי את פניהם במחיאות כפיים ובנשיקות. הם היו מרוגשים, והראו לי את תעודות הסיום שלהם. בתעודות יש מקום לכול ילד להעריך את הישגיו בעצמו. התרגשתי כל כך לקרוא את דבריהם. לא אצטט אותם. רק אומר שדניאל כתב, בין השאר, שהוא מעריך את עצמו על כך, שהתעקש עם אבא על אימוץ חתול, ולבסוף אבא נעתר לו. התרגשתי מאד מן האזכור הזה, כי אכן, לולא עיקשותו לא הייתי מוסיף אלינו גם את דבש, החתול הצעיר והסורר הזה.

     בעודי ישן שנת צהרים כפולה, כנראה חלק משלב ההחלמה מן הקורונה, הילדים כבר יצאו מן הבית עם חברם מתן למסיבת הברכה שהורי השכבה ארגנו להם, בקיבוץ מורן. בברכה היה די.ג'יי, עמדת שוארמה, עמדת צילום מגנטים ועוד צ'ופרים רבים, שארגנו ההורים. כשבאתי לאסוף אותם משם, בתשע בלילה, הם עוד היו רטובים ממימי הברכה, ומאושרים.

     הבטתי בהם, והנה הם פתאום נערים העולים לחטיבת הביניים, מקשיב להם ולא מאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. כול מי שליווה אותי למן המחשבות להיכנס להליך פונדקאות, דרך לידתם, גדילתם בתחילה אצל אילנה, אז בפעוטון ויצ"ו ביפו, הגן בנווה צדק, הקשיים בו, המעבר לגליל וההיקלטות בגן הילדים בתובל, ואז בבית הספר, בתחילה במבנים הזמניים שלו ואז במבנה הקבע, עבור דרך שנות הקורונה והמלחמה, יכול להבין מדוע אני מתרגש כל כך.

     החלטתי על פרויקט ההורות שלי בגיל 51. הבנים נולדו בהיותי בן 52. היום אני בן 64, אב לשני נערים יפים, חכמים ומוצלחים, האהובים על כול סובביהם. כשהיו תינוקות, חיי נחלקו למשמרות האכלה והחתלה של שלוש שעות כל אחת. כשגדלו קצת, סדר יומי הוכפף לסדר יומם, כך שמדי יום יהיו בבית בצהריים ויזכו מידי לארוחה חמה. היום, שהם נערים, ארוחת הצהרים המשותפת נותרה כשהייתה, אבל סדר הדברים כבר הפוך.

     "אבא, אני מבקש ממך שבחופש הגדול לא תגיד לי מתי ללכת לישון," אמר לי מיכאל בדרך. "אל תדאג, לא אלך לישון בשתיים מדי לילה."

     "אני רוצה שתלכו לישון בחצות," השבתי לו, "כי החל ממחר יש לכם קייצת. ואני מתכוון להעיר אתכם בשבע בבוקר."

     "מה, למה כול כך מוקדם?!" מחה מיכאל.

     "אני לא הולך מחר לקייצת," הבהיר דניאל.

     "אין בעיה. רק שתדע שאני עובד מדי יום ולא יכול להיות אתכם."

     "אולי ניסע מחר בבוקר לכרמיאל לקנות לי חומרי בניה?" ניסה דניאל בכל זאת.

     "לא, דניאל. בבוקר אני עובד. אם תרצו נוכל לנסוע לכרמיאל אחר הצהריים לקנות לך חומרי בנייה ולהחזיר בקבוקים."

     עכשיו סדר הדברים הפוך. אני מתעקש על משמרות הכתיבה והעריכה שלי, והם על שלהם. את זמן האיכות שלנו מיכאל ואני מוצאים בהליכה משותפת יחד בשבילי הקיבוץ, ושיחה ארוכה במהלכה, ועם דניאל – בצפייה אמש בסרט על גיבורי על.

     אני יושב וכותב את הדברים האלה, ושמח כל כך. הבנים סיימו את בית הספר היסודי. מי היה מאמין. בשנה הבאה כל אחד מהם כבר ילך לבית ספר משלו, וההפרדה התאומית ביניהם תתחולל סוף סוף, בזמן שהם ואני מצאנו יחד כנכון, ולא רגע אחד לפני כן.

     ונסראללה אפילו התאפק ולא החריב להם את טקס הסיום ביום רביעי האחרון ואת מסיבת הבריכה היום.

     עכשיו שהמלחמה תיגמר, שהחטופים יחזרו ושלא ניגרר למלחמה בצפון. שהילדים האלה, שחוו את משבר הקורונה ואת המלחמה, ולימודיהם כל כך השתנו בשל כך, יזכרו להתבגר לתוך נעורים קצת יותר שקטים ובטוחים מאשר ילדותם. אמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button