אובדןבעלי חייםהורותהורים וילדים

אבא, איפה לונה

היום, בצער נורא, הובלתי את לונה לווטרינר כדי להרדימה.

בדרך, היא מעדה ארבע פעמים, רגליה האחוריות כבר פשוט לא החזיקו אותה. הייתי צריך להרים את פלג גופה האחורי בשתי ידיי כדי לייצב אותה על רגליה, שתמשיך ללכת אחריי.

כשהגענו לווטרינר נשברתי. פרצתי בבכי. פעמיים. בכי נורא. לא היה אכפת לי שהיו עוד אנשים במרפאה. לא היה אכפת לי גם שאנשים ברחוב יראו אותי הולך ובוכה בדרך הביתה.

גידלתי את הכלבה הזאת חמש עשרה שנים, מאז הייתה גורה. ולהחליט שהגיע זמנה, זה היה פשוט נורא.

אבל הבוקר, רגע אחרי שנתתי לה את הכדור נגד אפילפסיה, כשניגשה אל קערית האוכל שלה, ומעדה למולה, ואז, כדי לאכול, פשוט השתטחה על הארץ, מנסה להגיע אל האוכל שלה בלשונה, הבטתי בה, והבנתי שזהו זה. שזה כבר צער בעלי חיים, ואי אפשר להשאיר אותה ככה.

מה שהכי הפחיד אותי היה תגובת הילדים. הם כול כך קשורים אליה ואוהבים אותה. איך יוכלו להתמודד עם היעדרה, בגיל שנתיים ועשרה חודשים.

אז החלטתי לפתוח את זה כבר בגן, כשהם במסגרת המוגנת שלהם, עם הגננות המנוסות ועם חבריהם.

היום התקיימה בגן מסיבת פרידה מתמיר, שעשה במעון שירות לאומי, והיה כול כך נפלא עם ילדיי. הוא גם הכין לכול ילד בכיתתם מעטפה אישית, עליה כתב בית של שיר ילדים, וצייר מין מנדלה, ובתוכה 3-4 תמונות שצילם בעצמו במהלך השנה מכול ילד. ואנחנו גם הבאנו לו מתנה, את אוסף שיריי, 'אוצר שירים.' כי תמיר הולך ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים, והיה לי ברור שספרי ידבר אליו, כדבר אמן לאמן.

אז אחרי החגיגה, בעודנו יושבים שם בצוותא, אמרתי לגננת הבכירה, טהאני, בעוד מיכאל ודניאל יושבים על ברכיי. "את יודעת טהאני, לונה שלנו הייתה כבר מאוד חולה, ומסכנה, והיום לקחתי אותה לטל הרופא, שייתן לה זריקה כדי שלא יכאב לה יותר."

טהאני הבינה מיד מה קרה. היא ביקשה ממני שארשום את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם במהלך סוף השבוע הילדים יגיבו קשה, וירצו לדבר איתה, נוכל לשוחח.

נסענו הביתה. בדרך הם שבו ושאלו איפה לונה. כשנכנסנו הביתה גם שאלו מתי יוכלו לראות אותה.

השאלות הללו חזרו שוב ושוב במהלך הערב.

השלב הקשה ביותר היה לחזור הלילה מארוחת שישי אצל אבא שלי, לפתוח את הדלת ולא לפגוש בלונה, לא לחוות את נוכחותה האהובה. לא להצטרך לצאת איתה החוצה לפיפי וקקי, או לחליפין, לנקות אחריה את הרצפה.

כל החודשים האחרונים היו קשים. התקפי האפילפסיה שלה החריפו, דלקות המעיים הופיעו שוב ושוב והצריכו טיפול אנטיביוטי, חולשת האגן שלה הביאה לזה, שבקושי הייתה מסוגלת לצאת מהבית לעשות את צרכיה ברחוב, כך שבחודשיים האחרונים, בשל מצבה הפיסי וגם בשל מזג האוויר, פשוט לא טיילנו, ולגולדן רטריברית כמוה זה היה סיוט. הבלגתי על כך, שלאחרונה חדלה מלחרבן בכלל ברחוב, ועשתה זאת רק בבית או בחצר, או על כך, שבחודשיים האלה, בתור מחאה, קרעה לגזרים שלושה ספרים ישנים ורבי ערך בספרייתי, בשעות שנעדרנו בהן מן הבית.

בדבר אחד לא עמדתי, וזה היה הבוקר. במראה הכלבה האהובה שלי משתטחת על הרצפה לפני קערת המזון שלה.

כשהייתי ילד, הוריי העלימו לנו פעם אחר פעם כלבים. אני גידלתי את שושקה, טרייר מעורב, במשך שבע עשרה שנים, את סולטן החתול במשך כעשור, ואת לונה במשך חמש עשרה שנים בקירוב. אהבתי כל אחד מבעלי החיים האלה. ועל כאב הלב הכרוך בהמתתם המתת חסד פשוט קשה לגבור.

תודה לאל שיש לי שני ילדים אהובים בבית, הממלאים את הבית בחיים, בשמחה ובאהבה אין קץ.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. הי אילן, ממש קורע את הלב, כל כך קשה להיפרד ממשהו שאוהבים. ליבי אתך נשיקות ואהבה. ליאורה שטרנפלד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button