השבוע ימלאו שנתיים להולדת בניי, מיכאל ודניאל. הם נולדו ביום 12.4.12. הניתוח הקיסרי לפונדקאית שלנו, סימה סן, נקבע לשעה 12.00. מיכאל בקע מרחמה בשעה 12.12. דניאל דקה אחריו, בשעה 12.13.
כאשר יצא הרופא המיילד, ד"ר טנדון, מחדר הלידה, אמר לי "ברכותיי, אדוני. יש לך שני בנים." הוא השתהה רגע, נותן לי לעכל את גודל הבשורה, שהרי בהודו אין מתירים לגלות את מין העובר לפני לדתו, ואז הוסיף "אני זקוק לשמותיהם, כדי לכתבם על צמידי היד שלהם."
"מיכאל ודניאל," השבתי לו מיד, "מיכאל לראשון, דניאל לשני."
"אתה בטוח?" שאל. הוא תמה על המהירות שבה פלטתי מפי את שמותיהם.
"כן," השבתי לו. הוא לא ידע שכמה חודשים מקודם לכן, באמצע ההיריון, קמתי באמצע הלילה מחלום, שלא זכרתי ממנו דבר, מלבד שני השמות הללו, מיכאל ודניאל. ואז, כשהקצתי תמה באמצע הלילה, אמרתי לעצמי, נו טוב, אם כך כנראה שהולכים להיוולד לך שני בנים, ואלה יהיו שמותיהם.
רק שנה ומחצה אחרי שנולדו ניגשתי לקונקורדנציה, וכשחיפשתי את שמותיהם בתנ"ך גיליתי, להפתעתי, ששני השמות הללו מופיעים יחד בפרקו המסיים של ספר דניאל, הפרק על אחרית הימים. דניאל מספר בו, שהיחיד שעזר לו בכל שנות נבואתו היה מיכאל, שר פרס.
מאז לידתם החלטתי, שאני לא אתייחס למיכאל כאל בכור ואעדיף אותו על פניו אחיו, דניאל. אמנם, הוא נולד דקה לפני אחיו, אבל היה הקטן מבין שניהם. וכנראה שאחיו דחף אותו החוצה ראשון. יתר על כן, שניהם בניי, שניהם נולדו מאותה אישה, באותו יום, בהפרש של דקה אחת בלבד, ושניהם פטר הורותי. לכן לא אכתיר את האחד כבכור על פני אחיו לעולם.
הילדים הללו שינו את חיי מקצה לקצה. הם הפכו אותי מאדם די מרוכז בעצמו, אבל נטול תחושת תכלית לחייו, לאדם הממוקד בהם וברווחתם וחדור תחושת תכלית בחייו. הם גם גירשו מחיי את הדיכאונות, העצבות והיגון שהייתי כל כך מורגל בהם, כמעט מדי יום ביומו. הרגשות הללו נעלמו כמעט לחלוטין, התפוגגו משמי חיי כעננים חולפים ברוח, וברגע שבו קלטית את זה התבוננתי בי תמה, ושאלתי את עצמי האם ייתכן, שאת חמישים ושתיים שנותיי הראשונות על פני האדמה חייתי בטעות גמורה, מתעטף במוך האפור של הבדידות, ולא מבין שמעבר לענני הדיכאון הלא הכרחיים האלה ממתינים לי כל צבעי הקשת.
אני מאושר היום כמו שלא הייתי מימיי. הדבר היחיד המטריד אותי הוא, האם אצליח, מבחינה גופנית, כלכלית וחוקתית, להביא עוד ילדים לעולם, אחים ואחיות לילדיי. האפשרות הזאת קלושה. היא כרוכה במצב גופני תקין, בסילוק חוב של רבע מיליון ש"ח על תהליך הפונדקאות הקודם, וגיוס סכום דומה לתהליך נוסף, והיא תלויה גם בהצעת התיקון הקלוקלת לחוק הפונדקאות, הקובעת, בין השאר, שלא ניתן יהיה לעשות פונדקאות, בארץ או בחו"ל, אם אתה כבר בן 54 ויש לך שני ילדים. ואני עונה על שני התנאים הללו.
תקוותי היא, שהצעת התיקון לחוק הפונדקאות תשתנה, ועימה גם מצבי הכלכלי. לעת עתה, אני מסתפק בחלום. ומכיוון שהכמיהה לעוד ילדים, אחים ואחיות לשני בניי בכוריי, אכן ממלאת אותי, חלמתי השבוע חלום. והנה הוא לפניכם, בדיוק כפי שכתבתיו, שעה שהקצתי ממנו, באמצע הלילה:
חלמתי שאני יולד תאומים. התעוררתי ממש ברגעי הלידה שלי, רק כדי לגלות, שזה היה חלום תגובה לגזים בבטן.
בחלום הייתי בהריון מתקדם וצירים תקפוני. הודעתי לאבא שלי שהמים יורדים לי והצירים החלו, ומיהרתי אל בית החולים.
ממש בשער בית החולים עצרתי אמבולנס, שחזר ממשימה אחרת. הנהג עצר לי ופתח בעבורי מן הקבינה שלו את הדלת האחורית. כשנכנסתי פנימה, לחלקו האחורי של האמבולנס, מצאתי בו פרמדיקית רוסייה מבוגרת, שלא יודעת עברית.
דרכי היחידה לתקשר איתה הייתה באמצעות תנועות ידיים. הצבעתי לה על בטני, חייכתי במאומץ מרוב כאבי הצירים, ואז אל בין רגליי, משם טפטפו כבר המים.
היא הנהנה, החוותה בידה שאשכב מיד על האלונקה שם, ומשום-מה החלה להרכיב לידי עמוד אינפוזיה, מבלי לחברו עדיין לזרועי.
אני חושב שעשתה זאת מוכנית, מפני שכך היא רגילה לטפל בסוגי פציעה אחרים, או כדי להיות מוכנה לכל צרה שלא תבוא.
שמעתי אותה מדברת עם הנהג. הצלחתי לקלוט מפיהם את המילה 'בונוס,' והבנתי, שהם מצפים מהנהלת בית החולים או מהנהלת מגן דוד אדום לבונוס על כך שאספו אותי ליד שער בית החולים, בדרכם חזרה ממשימה אחרת. כך זה נהוג אצלם. נהג ופרמדיקית שאוספים מישהו בדרך חזרה, ריקים, מביצוע – מקבלים תוספת שכר.
הגענו ל"תל השומר." בדרך התקשרתי גם לחברתי, שלי יחימוביץ', להודיע לה על הלידה הקרבה. ואכן, שלי לא אכזבה אותי. היא ממש טסה הנה, אל בית החולים, ובעודי כבר עומד בפאתי מחלקת היולדות היא מצטרפת אליי, תומכת בי בידה ועוזרת לי להתנהל חזרה אל תוך המחלקה.
היא גם עוזרת לי עם התיקים והבגדים. אני מצביע עליהם והיא, בחפץ לב, נוטלת את רוב-רובם בידיה.
בעודני מחלק בינינו את הדברים לנשיאה אל תוך המחלקה, כך שלא יכבד לי, מופיעים שם כמה ילדים בני חמש או שש שנים בערך. הם מצביעים על כמה מן הבגדים המלוכלכים המתגוללים שם, על רצועת העפר שעליה הנחתי אותם מקודם לכן, ואומרים לי, שיש שם גם דברים שלהם, רק שהם לא בטוחים איזה.
אני מביט בערימה, ואכן, יש שם כמה פריטי ביגוד שאיני מזהה אותם כשלי. אז אני מפריד אותם מבגדיי ומשמיכותיי ומוסרם להם.
שלי ואני ממשיכים ללכת.
"זה כל כך מלוכלך," היא אומרת, ומתכוונת לשמיכות הקיץ ולמגבות הישנות האלה, שאת רובן הותרתי להם מאחור.
"כן, אני נמצא כאן כבר הרבה זמן בהשגחה," אני מודה בפניה.
אנחנו קרבים אל הכניסה לחדר היולדות. בכניסה למחלקה, אבל מחוצה לה, אני מצביע בפניה על ארון, ארון תאים פתוח, המלא בכל הדברים שלי – בגדים, חומרי כתיבה, ספרים.
הכל פתוח וחשוף בפני העולם, מעט מבולגן, אבל זה שלי.
"זה הארון שלי," אני אומר לשלי יחימוביץ'. "וגם זה," אני מצביע על עוד ארון, ארון בגדים גבוה וצר מעץ, הצמוד לארון הגדול, הפתוח, הקבוע בקיר.
"וזה הארון שלי," מחייכת שלי ומצביעה על ארון תאים צר, בסמוך לזה שלי, ובו כמה מדפים ובהם חולצות כפתורים מגוהצות ומקופלות למשעי וחליפות גבריות מסודרות בקפידה.
אנחנו ממהרים פנימה. שלי צועקת לצוות שאני כבר יולד.
אנשי הצוות ממהרים להכניס אותנו אל חדר הלידה.
אני נשען בגווי אל מיטה, עומד, חציי כורע. מולי אני רואה את גוו של אבא שלי, בחלוק רופאים ירוק, ולראשו כובע מנתחים.
"אבא, אני יולד עוד תאומים," אני מחייך אליו במאמץ, בקושי.
"כן, אני יודע," משיב לי אבא, "זו ודאי הסיבה שאתה מרשה לעצמך לדבר אלי עם הגב, לא עם הפנים."
ואז הוא מסתובב אלי, ואני רואה שזה לא אבא שלי, אלא רופא מיילד.
הכאב מתגבר. אני נשכב על המיטה.
אני מתעורר.
*
אז הכאבים בבטן היו, כנראה, של גזים. אבל החלום הזה, ביסודו חלום תגובה למצב פיזי, מעיד עד כמה אני כמה לעוד תאומים.
הכמיהה הזאת היא הרבה מעבר לשליטתי.
כשהתעוררתי, דניאל ישן למרגלותיי ומיכאל לצידי, צמוד אלי במיטתי.
הלכתי להכין להם בקבוק לילי, חיממתי לי מים לתה, והתיישבתי לכתוב את החלום הזה, מהרהר בארבעת העוברים שנותרו לי קפואים בדלהי, מאותה תורמת ביצית, ועל כך שאני מוכרח להביא עוד אח או אחות, או שניים, לבניי הבכורים.
יונית,
תודה על דברייך. הכמיהה לעוד זוג תאומים אינה מוציאה את העונג ממיכאל ודניאל. ההפך הוא הנכון. האושר שהם מסבים לי הוא המביא אותי לרצות עוד.
חג שמח לך,
אילן.
מאוד יפה. אבל עזוב את ה"עוד". תתרכז במה שיש. באלה שישנם. כמו שאתה מגדיר את השנים הראשונות לחייך כ"טעות", לפני שהגעת אל כל צבעי הקשת, כך אל תטעה עכשיו ואל תחיה בכמיהה, בחלום, אלא בהתענגות על מה שיש לך עכשיו – שני הבנים הנהדרים האלה. שניים זה באמת די והותר. רוב הילדים במשפחות יחידניות הם בנים יחידים. לפחות לך יש כבר שניים. זה המון.