אבות ובנים

אני תיכף בן חמישים ושלוש, וכבר אב בעצמי. אבל כאשר אבא שלי אומר לי דברים מסוימים, אין מה לעשות, זה תופס בי חזק ומניע אותי לפעולה מיידית. כך היה הלילה, לפנות בוקר. הוא בא הנה אמש, לבקשתי, כדי לישון כאן. הרגשתי לא טוב, וממש פחדתי להישאר לבד עם הילדים בלילה. אז הוא בא, ועזר לי להאכיל אותם באמצע הלילה, ולישון קצת יותר.

לפנות בוקר התעוררתי בחמש וחצי, לפני הילדים, ואבא הקיץ מעט אחריי. אז ישבנו קצת ודיברנו. סיפרתי לו על המחשבות שלי על הבית, עד כמה הוא מתאים לילדים, ואיזה שינוי, אם בכלל, אני צריך להכניס בחיי למענם, בכל הנוגע למתחם החיים שלהם, שלנו. ואז זה הגיע.

"נשכתי את הלשון כדי לא להגיד לך את זה," הוא פתח, "אבל הבית שלך תמיד נראה מלוכלך."

הבטתי בו נדהם.

"דווקא השתדלתי לסדר לפני שבאת," עניתי לו. וזה נכון. סידרתי את הכלים במייבש, ואת צעצועי הילדים בסלון.

"ז בכלל, זה ה לא משנה כמה תשתדל ותנקה," הוא אמר, "הריהוט הישן הקרוע, שהחתול משחיז עליו את ציפורניו ולונה שישנה על הכורסה, שקי האוכל של החיות בדרך לשירותים, בכלל, זה מקום קטן, אין כאן מקום לכולם."

"אז מה שמפריע לך זה הריהוט הישן, או החיות?" שאלתי.

"הכול," הוא אמר, "אני לא מבין איך אתה יכול לחיות ככה."

"חברות הסדנה לכתיבה לא אמרו לי דבר," השבתי לו.

"הן גם לא תעזנה לומר," אבא אמר.

"דווקא היה לי ביד פרסום לרכישת כורסת טלביזיה באלף שקל," סיפרתי לו, "אבל אין לי כסף לזה עכשיו."

"אלף שקל זה לא הסיפור," הוא ענה. "אבל החיות תהרוסנה כל רהיט חדש שייכנס הנה."

"אפשר לתלות בשביל החתול משהו מיוחד להשחזת ציפורניים על הקיר," גיליתי לו.

אבל זה כבר לא שינה דבר. אבא שלי פשוט לא אוהב לחיות עם חתולים וכלבים באותו הבית. הרי בגלל זה כל הכלבים שהיו לנו תמיד חיו בחצר, ובסופו של דבר, הן הכלבים והן החתולים שגידלנו תמיד נעלמו איכשהוא מחיינו.

אבא יצא מכאן אחרי שהילדים אכלו ארוחת בוקר והתלבשו, ואני נותרתי עם אמירתו.

בדרך חזרה מן המעון עברתי בשוק, וקניתי קניות אחרי שבועיים שלא הייתי בו. הכנסתי הכול הביתה, ונכנסתי למיטה לישון, להשלים את שנת הלילה החסרה לי. כשקמתי, התחלתי לסדר מסביב, ולנקות.

סידרתי את המדפים בחדרי הילדים, וסילקתי משם ארבעה שקי בגדים שרציתי להעביר הלאה. בסוף סיכמתי עם מנהלת המעון שאביאם אליה, והיא כבר תיתן מה שתוכל למי שזקוק לזה, ואת השאר תתרום.

ניקיתי את שולחן האוכל במטבח, את המשטח העליון של מייבש הכביסה, את הכיורים ואת השיש, את המיקרוגל, עשיתי ויבשתי וקיפלתי שלוש מכונות כביסה תוך כדי וגם ספונז'ה בחצי בית (את החצי האחר עשיתי אתמול) וחרסינות וכו', וסיימתי את כל זה בשעה רבע לשתיים, כשנותרו לי 15 דקות בלבד כדי לאכול ואז ללכת לנוח, כדי שיהי הלי כוח כשאביא אותם מן המעון.

כשסיימתי לאכול הבטתי מסביב, מותש לגמרי, וחייכתי לעצמי.

אני כבר בן חמישים ושלוש, מכיר את חולשתו של אבי לבעלי חיים ולערבובם במתחם הביתי, אבל די במילה או שתיים שלו כדי לדרוך אותי לחלוטין.

שימשיך ככה. בזכותו עשיתי יום ניקיון.

לילה טוב.